יום הכיפורים הוא צומת עבור האדם הפרטי לערוך חשבון נפש. איפה פעלתי נכון והיכן לא, איפה פגעתי, באחרים או בעצמי, ואיפה נפגעתי מאחרים ומה הייתה התוצאה של זה מבחינתי ומבחינת מערכת היחסים שלי עם הפוגע, ואיך אלו השפיעו על המשך חיי. כולם מדברים על סליחה לעצמי. לסלוח לעצמי על שגיאות ששגיתי, על דברים שאמרתי, על דברים שיכולתי לעשות ולא עשיתי, על פספוסים, טעויות, הרגלים שלא שירתו אותי, על כבלים תודעתיים שעצרו אותי. אבל היום אני רוצה לדבר על הצומת שאנחנו נמצאים בו מהבחינה הלאומית. באמת - לאן אנחנו הולכים מכאן? אני בת 68, בן זוגי נטל חלק כקצין קרבי במלחמת יום הכיפורים. המלחמה הזאת עיצבה את בני הדור שלנו למשך עשרות שנים. היא השאירה צלקות עמוקות, אבל גם התוותה דרך: אין לנו על מי לסמוך אלא רק על עצמנו. אמרה לי פעם חברה משפט שככל שאני מהרהרת בו יותר אני מוצאת כמה שהוא נכון. היא אמרה שבני דור מלחמת יום הכיפורים מתנהלים כל חייהם כאילו הם במלחמה - בחיים האישיים, בעסקים, בעולם העבודה, בכביש. זאת התנהלות הישרדותית, תוקפנית, לעתים כוחנית (במילים אחרות - "אני אף פעם לא אצא פראייר"...). אני לא יודעת אם אפשר בכלל לעשות הכללות, אבל אני חושבת שלגבי הדור של בני השבעים - שבעים פלוס - זה במידה רבה נכון, באופן מודע ולא מודע. אבל אני מדברת עכשיו על עצמנו כעם, כמדינה. לאן אנחנו הולכים? מה יקרה לנו כאשר תסתיים המלחמה הזאת שכל כך הרבה אנשים מגויסים פיזית או חומרית או התנדבותית או חברתית כדי לשרת את מטרותיה, כדי לטפל בנפגעים שבה? מה יקרה לנו כאשר נהפוך פתאום לחברה ללא סיכון ממשי מיידי? כי תמיד הרי יהיו איומים ביטחוניים כאלו ואחרים, אבל נחייה לצידם ואיתם. הם לא יהיו כאלו שברגע אחד יהפכו עלינו את עולמנו - כפי שקרה ביום המקולל 7.10. האם השלטון שלנו יתחיל לשרת את האזרחים ולא את "המלחמה"? האם תהיה כאן תחבורה ציבורית בשבת עבור כל אלו שאין ידם משגת לרכוש רכב או שאין ביכולתם לנהוג? האם נגזר עליהם בגלל מיעוט כוחני בחברה שכופה את רצונו על השאר - להישאר בשבת בבית בימי שבת וחג? האם יהיה כאן פלורליזם אמיתי? שיח אמיץ בין כל המגזרים שבתוכנו מבלי שמגזר אחד יכתיב לאחרים כיצד לחיות? האם נחייה כאן בחופש אמיתי? האם יהיו כאן נישואים אזרחיים ולא יכפו עלינו להינשא על-פי הדת? האם מערכת המשפט שלנו תהיה משוחררת מאיומים על עצמאותה ועל אי-התלות שלה? האם במערכת החינוך מותר יהיה למורה להביע את דעתו האישית החברתית-הפוליטית מבלי שייקרא לשימוע או לתת הסברים? האם המדינה שלנו תתנהל בשקיפות והשירות הציבורי יהיה מכוון לטובת האזרחים? האם אנחנו נאמין ונרגיש שכל מה שהממשלה עושה הוא לטובת האזרח הקטן, לטובת רווחתו, חירותו, פרטיותו, מצבו הכלכלי, ולמען צמיחתו והתפתחותו? איזו מין חברה תהיה כאן? דמוקרטית, ליברלית, שנושאת את דגל זכויות האזרח והדמוקרטיה במובן הכי עמוק שלה, לא כהצהרה אלא כמעשה של יום יום או שזו תהיה חברה דתית, משיחית, אשר בשם עקרונות הדת תכופף את אבני היסוד של הדמוקרטיה לצרכיה, למטרותיה? דווקא כשיידומו התותחים - הסוגיות האלו - האזרחיות - הנוגעות לכל אדם ואדם ישירות או בעקיפין - הן המהותיות ביותר עבורנו, אזרחי המדינה שהוקמה בדם בניה ועדיין משלמת בדם כדי להתקיים. וכל השאלות הקיומיות הללו, שמפאת המלחמה נדחקו לקרן זווית, הוקפאו על-מנת לסיים את העבודה ולהבטיח לנו שקט למשך שנים ארוכות - כל הסוגיות הללו יתדפקו על דלתנו ביום שאחרי. ביום שבו תסתיים המלחמה ויידומו התותחים. לכן אני שוב שואלת - לאן פנינו מועדות?