בראיון שהעניק באחרונה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לפודקסט של בן שפירו, סופר, איש תקשורת ופרשן אמריקני חריף וחד לשון, הנחשב לאחד הקולות הבולטים והמשפיעים בימים האמריקני, הוא התבלבל (פעמיים!) במספר החטופים: בפעם הראשונה נקב במספר 40, בפעם השנייה הגדיל את מספרם ל-46. זו לא הפעם הראשונה שבה הוא מתבלבל או מבלבל (לכאורה?) את המספרים.
כאשר טעה זה מכבר בשם בנו וכינה אותו בשם אחר, ניתן היה לייחס את הטעות, אף כי בדוחק, לגחמה אישית, אנושית, משעשעת. אולי כך הוא מכנה אותו בשם חיבה. אלא שזה מכבר הוכחה יכולתו הלוליינית של ראש הממשלה להתל באמת, להתנקש בעובדות ולהציג מצגי שווא מביכים. אוהדיו הרבים דוחים על הסף כל ניסיון לייחס לו אי-כשירות למילוי תפקידו. הם לא מזהים אף לא סדק דק בחומת הקוגניציה הבצורה, לכאורה, שלו.
יש משהו לא רק מביך בהישנות השגיאות. יש בה משהו מדאיג. גם אם לא ידע את מספרם המדויק של החטופים השוהים עדיין ברצועת עזה, חיים ומתים גם יחד - מספר שחלק הארי של תושבי ישראל ודאי מסוגלים לנקוב בו אפילו אם יעירו אותם באשמורת האחרונה של הלילה - היה עליו להתעדכן בו, ודאי אם וכאשר בחר לציין אותו בשיחה.
זה מכבר הפך נתניהו ליובל המבולבל. אלא שטעויותיו אינן משעשעות כלל וכלל. היהפכותו לטועה סדרתי מעלה תמיהה, האם הוא, עדיין, כשיר למלא את תפקידו? אני מפריד סוגיה זו ממגוון עצום של סיבות, אשר בעטיין יש רבים שיגידו שהוא אינו יכול להמשיך עוד לכהן כראש הממשלה, ראשה וראשונה בהן היא אי-לקיחות אחריות לטבח הנורא שאירע בשבעה באוקטובר 2023 והיום (שבעה באוקטובר 2025 ) מלאו בדיוק שנתיים לספירתו.
בלבול כפול זה אינו רק מביך ואינו רק מדאיג. הוא מכעיס ומקומם. הוא מבטא זילות וזלזול. אין מלים אחרות. מזה זמן רב טוענות משפחות החטופים שהוא "לא סופר אותנו", כלומר - מתעלם מהן במפגיע, באופן בוטה מעליב, ממעט להיפגש עם נציגיהן, וגם זאת לאחר שהוא בורר בקפידה את מי מהם שממנו לא נשקף, לתחושתו, כל איום עליו.
לא, ראש הממשלה הנכבד. מספרם של החטופים, נכון למועד כתיבת הדברים, אינו 40 ואינו 46. הוא 48. גם מי שהוחסרו באופן כה מחפיר מהספירה הלקויה של האיש האחראי יותר מאשר כל אדם אחר במדינה ובעולם על העובדה הלא תיאמן שגם שנתיים לאחר חטיפתם וכליאתם במנהרות האימה והתופת של החמאס, עודם שם, נמקים וגוועים.