ביאנקה הייתה אומנית ידועה שזכתה בשנת 9200 בפרס מפעל חיים ועבודותיה הוצגו במקומות מכובדים כמו מוזאון ישראל בירושלים ובמוזאון תל אביב לאמנות (1985), באוצרותה של שרה ברייטברג-סמל. למרות זאת לא הייתה קשורה לחזית עולם האומנות הישראלית ולא הייתה חלק ממהלכים קנוניים שהתרחשו בו, אלא פעלה בשוליו. תערוכתה שהוצגה במוזאון תל אביב עוררה מחלוקת ועבודותיה כונו "קיטשיות" והתעוררר דיון לגבי קיום ה"קיטש" כסוגה באמנות. לעומת זאת תערוכתה במוזאון עין חרוד באוצרותו של אבי לובין, שעשה עבודת תחקיר ואיסוף מצוינת, מציגה אותה ובצדק כאומנות חשובה מאד, מקורית, מעניינת ומרשימה. ביאנקה עסקה בנושאים שונים כולל כתיבה. בולט העיסוק במגוון טכניקות, החל מטכניקות עתיקות כמו ריקוע והלחמה ועד לציור דיגיטלי מודרני. בעבודותיה, שנעות בין ממדים גדולים ליצירות קטנות, יש שילובים לא שגרתיים הכוללים " רדי מייד" ומזכירים בחלקם אומנות פיונררית (אומנות של בתי קברות).

הקשר בין חייה האישיים ואומנותה בא לעיתים בעקיפין לידי ביטוי בעבודותיה והיא טבעה את הביטוי: " אומנות היא בחירה בחיים". בעבודותיה היא מתייחסת הן לנושאים אוטוביוגרפיים והן לנושאים כלליים כמו נישואים, לידה, פולחן, טקסים, צליבה ולאומיות, הקשרים לתולדות האומנות כולל תכנים הקשורים לעולם הנצרות. המאפיין את עבודותיה הוא עושר ומקוריות של חומרים, שילוב מיניאטורי ומונומנטאלי, ושילוב חומרים גבוהים ו"מן המוכן", למשל שילוב תכשיטי זהב עם נוצות, חרוזים ובובות, ואמנותי ודקורטיבי. היצירות אקספרסיביות, מלאות עוצמה וניחנות בצבעונית עזה. דוגמה נוספת ב"אחרי ונציה" 1985-1980, היא משלבת חיות, דמויות חלקי בובות מפלסטיק, תצלומים, בדים, יהלומים מפלסטיק, נוצות, פרווה סינתטית, מחטים, סיכות חרוזים, צדפים, פרחי פלסטיק, "רדי מייד" צבעי זכוכית וחומרים נוספים. תערוכתה התאפשרה הודות לתמיכת ותרומת קרן אומנות עכשיו-שולה ויגאל, משפחת זוננשטיין, ומשפחת בראון.

היצירות בתערוכה "הנחש הקדמון" של אסי משולם הן "סייט ספסיפיק" שוצרו במיוחד לחלל המוזאון ומשתמשות בנתוני המסדרון המרכזי האנכי המתחיל בכניסה למוזאון. הן תלויות לאורך אכסדרת העמודים העוברת לאורך המוזאון במרכזו, המדמה קתדרלה. במקומות סדורים ניצבים מעמדים ועליהם שעונים ספרים. על הקירות לאורך הציר תלויים גרידים של לוחות עץ בצבע אחד (מונוכרומיים), המהווים מעין שערי כניסה. הדימויים המצויירים עליהם הם של זוגות של מלאכים ושדים, כוהנים וספינקסים. הם מפרידים בין חזון לחורבן, גאולה וכפירה ובין חיים ומוות. הרעיון נלקח משערי ספרים הנמצאים באוסף היודאיקה של המשכן. הקומפוזיציה שלהם מזכירה דף מתוך גמרא בו הטקסט המרכזי נמצא במרכז ומסביב יש פרשנויות, ביאורים, תוספות ודימויים סוריאליסטיים. השילובים הסמליים כוללים: אדם-עז האוחז בידו מאכלת. מעין היפוך של שעיר לעזאזל שהפך בעצמו לשוחט..., נחשים הבולעים זה את זה ומאזכרים את אורובורוס - הנחש שבולע את זנבו במעגל המחזוריות הנצחי, דמויות שראשן ראש ציפור שמזכירים רופאים במגיפה בימי הביניים או את הדמויות בהגדת הציפורים, דמות נשית שמחזיקה בידה האחת צמח מתפתל בצורת נחש המרמז על צמיחה, גדילה והמשכיות, ובידה השנייה חרמש כשל מלאך המוות.

סמלי המוות והחיים מגולמים בדמות אחת, והרשות נתונה..... "לפני עשרים שנה החל בפרויקט "מסדר הטומאה" המחבר ביו אלימות ופולחן, בין פגניות, מונותאיזם וחילוניות, בין קודש וטומאה ובין מסגרת ודת לבין פריצות ותאוות בשרים. הוא החל להוציא ספרים שהראשון בהם "רועכם" יצא בשנת 2005. גיבור הספר הוא בן כלאיים בין אדם וכלב, שמטיף בלהט ובשפה פסאודו מקראית את עיקרי התורה החדשה. בתערוכה כמו בספר יש אלמנטים אנושיים וחייתיים. ניגודים בין שכל ורגש, אפלה וטוהרה. במהלך 20 השנה פיתח איקונוגרפיה אישית שניזונה וכוללת מקורות אומנותיים, תיאולוגיים, פילוסופיים, מיסטיים, ביוגרפיים ופסיכולוגיים והציג שורה של ספרים, אובייקטים אומנותיים וחפצים עבור המסדר.." . הוא עורך דו-שיח עם הדת היהודית ומשלב אישי, תיאולוגי ופולחני. אי-אפשר להימנע מההשוואה והחיבור בין תורתו של רועכם לבין הקשר בין האלימות ופריעת החוק במקומותנו היום. יש "שילוב בין תורה סדורה וזרם התודעה, אלימות המופעלת בשם הטוהרה, וקשר בין מסורת ואכזריות. הוא מצייר דיקנאות עצמיים בהקשרים דתיים (יעקב אבינו), לאומיים (הרצל), ומיתולוגיים (הספינקס בעל גוף אריה, כנפי נשר ולשון של נחש). הוא משבש סיפורים מקראיים כמו חלום יעקב, עקידת יצחק ונבואות התוכחה של הנביאים. גולת הכותרת הוא סיפור הנחש הקדמוני שגרם לחווה לחטוא.

התערוכה מוצגת בתמיכת קרן משפחת שטיינברג, מועצת הפיס לתרבות ואמנות, אלי ארלוק ומאיה ברודצקי. שם תערוכתו של הואמן החיפאי עידו מרקוס, "אייג'נט אורנג'", נלקח משם של קוטל צמחים רעיל במיוחד ששימש את הצבא האמריקני במלחמת ויטנאם כשהמטרה המוצהרת הייתה להשמיד את הצמחייה כדי שלחיילי האויב לא יהיה איפה להסתתר ומה לאכול והם יברחו לשטחים שבשליטה אמריקנית. בפועל תוצאות השימוש בקוטל הצמחים וההשפעה ההרסנית פגעה גם בחיילים אמריקניים ובדורות ההמשך וגרמה לנכויות שונות ומומים מולדים. האכזריות שבאה לידי ביטוי בנושאי הציורים מועצמת על-ידי הצבעוניות הכתומה. המתבונן אמור למצוא את דרכו בסבך פני השטח המכוסים לעייפה ללא מרווחים ("אולאוברנס"). הוא מכסה את כל פני השטח של ציוריו העמוסים בדמויות שלמות או מפורקות, ללא נקודות התחלה או סיום ברורות. הצבע הכתום המופיע ברקע מוסיף לאווירה הרעילה הלא ריאלית. עם הדמויות המופיעות נמנים: אישה בהריון, תצלום כיתתי, קבוצת אנשים רוקדים, שני אנשים מתחבקים ואישה מחזיקה תינוק.

נראה שאלה דימוים העולים מפנימיותו כל פעם מחדש, וכוללים פרטים אינטימיים ומשפחתיים. הם מציפים את התחושות של חוסר השקט, האסון, הכאב והחרדה המאפיינים את תקופתנו. כמו-כן מופיעים דימויים מוגדלים סתמיים, אותם הוא לוקח מתוך ארכיון שהוא אוסף במשך השנים. הם מוסיפים לתחושה לא נעימה בגלל הניתוק מההקשר וההגדלה. עם הדימויים האלה נימנים ילד המציץ מאחורי גבה של אימו, שלד אדם בתנועת כריעה, אב אוחז ביד בנוו שנעלם מאחורי קיר ועוד. צילום למרגלות פסלו של אליהו הנביא האוחז בחרבו מזכיר את האכזריות של הסיפור המקראי לפיו טבחו אליהו ובני ישראל בנחל קישון במאמינים בבעל. התערוכה באדיבות קרן משפחת שטיינברג, אלי ארלוק ומאיה ברודצקי. בחלק גבוה יותר אליו עולים בגרם מדרגות כאל היכל או מקדש, מוצגת התערוכה "אקרופוליס". המוצגים בתערוכה זו הם פרי שיתוף פעולה בין האמן המציג דידי כליפה והקרמיקאית נועה פלאט מוצגת סדרה של כדים בסגנון יוני בהן הרקע שחור והדמויות אדומות. צורת הכדים אופיינית ליוון העתיקה החל ב-530 לפנה"ס. הם כוללים: אמפורה, לקיטוס למזיגת שמן הטקסים, קערת קליקס ממנה שתו יין במשתים. הכדים מעוטרים בשוליהם באלמנטים קישוטיים קלסיים, ששונו בחלקם על-ידי האומן. במרכז מופיעות דמויות הלקוחות מהמיתולוגיה היוונית כמו סנטאור - יצור שגופו גוף של סוס ופלג גופו העליון הוא של אדם. יצור המזוהה עם חוסר רסן, פראיות ואלימות. הוא מוסיף להם סממנים מזהים המקושרים ליהדות הדתית ולמתרחש בתקופתנו כמו: פאות, וציציות תפילה. בכך הוא הופך הוא הופך אותם מיצירי עבר דימיוניים לנערי גבעות עכשוויים. "דרכם תוהה על מושגים כמו גבריות דתית, גבורה ואלימות ובעיקר חוסר ציות לכללים." דידי כליפה עצמו נמצא בתווך בין העקרונות עליהם גדל, המאמינים בהתנחלויות, ארץ ישראל השלמה וממלכתיות ונדחה מההתנהגות האכזרית, חסרת הרסן של נוער הגבעות". התערוכה בחסות קרן משפחת שטיינברג, אלי ארלוק ומאיה ברודצקי. קובץ תערוכות מקורי ומעניין, הפונות אל העבר, מעמתות ניגודים, מחברות עולמות, וממחישות דרך צבעים, דימויים חזותיים וסמלים תהליכים והלכי רוח בהווה.