שעה שראש הממשלה, בנימין נתניהו, שב לדוכן העדים, מכריז (15.10.25) שר המשפטים, יריב לוין, כי "משפט ראש הממשלה מעולם לא היה צריך להתחיל", והודיע שיקדם מיד את הצעת החוק שתאפשר לשר הביטחון - בהתייעצות עם שר המשפטים ולאחר הגשת כתב אישום - לצמצם או לקצוב את הדיונים "מטעמי ביטחון המדינה בעת מצבי חירום או מלחמה". ההסדר המוצע מאציל לשר סמכות לקצוב את תדירות הדיונים לתקופה של 180 יום, הניתנת להארכה חוזרת של 180 יום נוספים, בהודעה מנומקת לבית המשפט. חשוב להבין, כי זהו אינו ניואנס פרוצדורלי, אלא שינוי מבני: הכפפת יומן ההליך הפלילי לשיקול דעתו של שר פוליטי בזמן אמת. עטיפת המהלך בסיסמת "ביטחון המדינה" אינה מרפאת את פגיעתו אלא מחריפה אותה. "ביטחון" הוא מונח עמום, וההצעה - בגרסאותיה שפורסמו - אינה מעגנת מבחנים ענייניים, לא מוסרת סולם עוצמות, ולא קובעת סטנדרט ביקורת שיפוטית מחייב. התוצאה המעשית היא שסתום עוקף-שיפוט שמאפשר לרשות המבצעת להתערב בקצב ההליך הפלילי - דווקא בתיק התלוי ועומד של בעל שררה. גם אם נמסרת "הודעה מנומקת", עצם קביעת הקצב בידי שר פוגעת בליבת האי-התלות השיפוטית, לה נקבע עיגון חוקתי מפורש בסעיף 2 לחוק יסוד השפיטה. המשפט המשווה מזהיר מפני שימוש ב"שינויים מבניים" כדי לנטרל ביקורת שיפוטית: בתיק באקה נ' הונגריה נקבע, כי שימוש בתיקון חוקתי כדי להדיח נשיא בית משפט שתקף רפורמות ממשלתיות, פגע בעצמאות השיפוט ובחופש הביטוי השיפוטי, וכי המהות גוברת על הכותרת. ההקבלה רלוונטית לענייננו, שכן גם שם וגם כאן מדובר בכלי נורמטיבי כללי לכאורה שמכוון בפועל לשינויו של עניין קונקרטי. כידוע, על-פי פסיקת בית המשפט העליון, עיקרון האי-התלות השיפוטי אינו רק עיקרון-על, אלא נורמה חוקתית שיפוטית. בפסק הדין בנוגע לעילת הסבירות (בג"ץ 5658/23) קבע בית המשפט העליון - ברוב של 12 מתוך 15 שופטים - כי גם חקיקת יסוד אינה חסינה מביקורת שיפוטית, כאשר פגיעתה חוצה את גבולות הסמכות המכוננת ופוגעת במאפייני הזהות הדמוקרטית (ביטול עילת הסבירות נפסל מטעם זה). המבחן הוא מהותי: לא הכותרת "ביטחון" מכריעה, אלא התוצאה - האם נוצרת החלשה של היכולת לביקורת שיפוטית בהליך באמצעות התערבות פוליטית ביומן בית המשפט. הדבר מתחבר לדוקטרינת "השימוש לרעה בסמכות המכוננת", שעוצבה והוחלה בבג"ץ 5969/20 (שפיר): כאשר נורמה "חוקתית" משמשת בפועל להסדרת מקרה קונקרטי או לקידום תכלית כוחנית שאינה עומדת במבחני כלליות, עקביות והתאמה לרקמה החוקתית - היא נתונה לביקורת שיפוטית ובטלותה תישקל. אשר לכך, הסדר שמפקיד בידי שר הביטחון שליטה מוסדית בקצב משפט של בעל שררה, בהארכות סדרתיות של 180+180, מתקשה מאוד לעבור מבחנים הללו. גם אם נטען לקיומה של ביקורת שיפוטית בדיעבד, עצם הגריעה מסמכותו הניהולית-המהותית של בית המשפט מתנגשת עם סעיף 2 לחוק יסוד השפיטה. אפילו במבחני המידתיות אין ההצעה עומדת: אילוץ ביטחוני נקודתי - אם יוכח - אפשר להסדיר באמצעים צרים ומבוקרים שיפוטית (דחייה נקודתית, תיאום מצומצם עם נשיא בית המשפט), ללא מנגנון רוחבי-פוליטי מתחדש. מנגד, הנזק צפוי ומוחשי. מדרון של "דילולים" והשהיות יוצר אי-שוויון דיוני בין נאשמים רבי כוח לבין יתר הנאשמים, שוחק אמון ציבורי ומערער את ההפרדה המוסדית שבין הרשות המבצעת לשופטת. טענות-נגד אפשריות לא מחזיקות מים במקרה זה. (א) "זה לא פרסונלי - הנוסח כללי": צירוף העיתוי, היקף הסמכות (180+180), וכתב אישום תלוי ועומד מצביעים על תכלית קונקרטית, ומכאן שדרושה בחינת החוק בדוקטרינת שימוש לרעה בכוח המכונן. (ב) "יש ביקורת - יש הודעה מנומקת": הודעה איננה סטנדרט ביקורת שיפוטית אפקטיבי, וודאי שאינה מרפאת פגיעה מוסדית באי-תלות. (ג) "הנימוק הביטחוני מצדיק": קיימות חלופות צרות היקף, שיפוטיות, מידתיות. מבחן המהות - ולא הסיסמה - מכריע. המבחן הסופי הוא פשוט. האם ההסדר שמוצע מחזק עצמאות שיפוטית, שוויון בפני החוק ווודאות נורמטיבית - או מחליש אותם. כאן התשובה ברורה. הצעת קלנר-לוין, כפי שהוצגה, מחלישה את שלושתם; היא מתנגשת בסעיף 2 לחוק יסוד השפיטה, חוצה את סף הביקורת שנקבע בבג"ץ עילת הסבירות ונופלת בגדר שימוש לרעה בכוח המכונן. לכן דינה להידחות - לא כעניין פוליטי, אלא כדרישה חוקתית של דמוקרטיה מתפקדת: הליך פלילי מנוהל בלוח זמנים שקובע בית המשפט ולפי הדין, לא לפי נוחותה של הרשות המבצעת.