את הדברים הבאים אני אומר מתוך דאגה עמוקה לדמוקרטיה ולמעמדה של הרשות המחוקקת: רמיסת הכנסת על-ידי מערכת המשפט - היא פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית.
משום שלא מבטלים אותנו, נבחרי הציבור, אלא את הריבון. את הציבור שיצא לקלפי ביום הבוחר. את העם, שהקול שלו, של כל אחד בו - שווה. זו הסיבה שכולנו יוצאים להצביע. אבל מערכת המשפט, הכוללת את מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה - מוסד הפועל ללא כל חוק המגדיר את סמכויותיו, ואלה הולכות ומתרחבות - מכרסמת במעשיה בבחירה הזאת.
התהליכים הללו לא החלו אתמול. אינני הראשון שמזהיר מפניהם. קדמו לי ענקי המשפט, שופטים, מלומדים ונבחרי ציבור. אך הם הגיעו לשיאם, עם ביטולו של חוק יסוד בישראל. סמכות שמעולם לא ניתנה למערכת המשפט בחוק, אלא היא לקחה לעצמה, ועוד הגדילה לעשות את המעשה חסר התקדים הזה - בזמן מלחמה.
אין עוד רשות בעולם הדמוקרטי הפועלת בלי שום איזונים ובלמים, זולת אלה שהיא מואילה מפעם לפעם לגזור על עצמה - זולת מערכת המשפט הישראלית. אין עוד מקום בעולם הדמוקרטי בו יש רשות שהכוח שבידיה הוא אינסופי ובלתי מוגבל - כי "הכל שפיט" - ולה תמיד המילה האחרונה, זולת מערכת המשפט הישראלית.
זה לא מאבק פרטי שלי. זו חובתי הציבורית כיושב-ראש הכנסת להתריע בפני הציבור - הפתק שלכם בקלפי נשחק. הוא מאבד מהכוח ומהמשמעות שלו בגלל התנהלות מערכת המשפט.
הכנסת היא המוסד היחיד שמייצג נאמנה את כל אזרחי ישראל על שלל השקפותיהם. המשכן הזה הוא הדמוקרטי ביותר מבין שלוש הרשויות. ולכן - החוקים שמתקבלים כאן מחייבים את השתיים האחרות. כאן קובעים את כללי המשחק. אלה הן מושכלות יסוד.
מדינת ישראל זקוקה למערכת משפט שכל הציבור יוכל לתת בה אמון. לפקידות הפועלת כמשרתת הציבור, ולא כקובעת מדיניות וכמחוקקת. אנו רוצים בכל ליבנו שישראל תהיה מדינת שלטון החוק - והבית הזה מייצג זאת יותר מכל. אבל שלטון החוק, לא שלטון המשפטנים.
על כל אלה, מתווספת האכיפה הבררנית וההתעלמות המופגנת מעבירות המבוצעות ע"י חברי כנסת מהמחנה "הנכון" לצד הפעלת כוחנות משפטית סיטונאית על חברי כנסת מהמחנה "הלא נכון".
בעיני, הדברים הללו אמורים להטריד את כל חברי הכנסת, ולא רק צד אחד של המפה הפוליטית. מי שהיום באופוזיציה, יכול מחר להיות בקואליציה, ולהפך.
כי להשקפתי, מי שפוגע בכנסת הוא מי שמבטל את חוקיה, מי שלוקח לידיו את סמכויותיה, מי שמפקיע את סמכות הציבור להחליט בקלפי אילו החלטות תתקבלנה ומי יקבל אותן. מי שפוגע בכנסת הוא מי שבאופן שיטתי מזלזל בעם ובנבחריו - ולא מי שלא מוכן להרכין את ראשו ולשלוח הזמנה לאירוע חגיגי.
מה יותר חמור ציבורית ומהותית? פסילת חוק יסוד ללא סמכות חוקית בזמן מלחמה - או חריגה מכללי הנימוס שכל מהותם "כיבוד"? מה משפיע יותר על הציבור? ולהבדיל - על אילו מהם הציבור הישראלי שמע יותר באולפנים? איזה מהלך זכה ליותר ביקורות מרושעות וזמן תקשורת?
התשובה ברורה ומצערת. צר לי שיש מי שמצפים שבשם "הממלכתיות" אמלא את פי מים ואתן לתקדים החמור הפוגע במרקם הדמוקרטי הישראלי לעבור לסדר היום.
חברות וחברי הכנסת - אפשר גם אחרת. אני חושב שהמלחמה הזו הוכיחה, שכשאנו פועלים יחד אין גבול להישגים. אפשר וחובה לעבוד יחד גם על תיקון מערכת היחסים שבין הרשויות. הכנסת היא המקום בו יש ללבן, לדבר ולהגיע להבנות ולפשרות.
וכמה פשרות כאלה הצענו מתוך אמונה שאפשר להגיע לתיקון הזה יחד - תמיד היינו מוכנים להיפגש עם כל גורם למטרה הזאת, וכך גם בעתיד, והנה אני אומר - אנחנו פתוחים לשיח עם מערכת המשפט, שעד כה ממאנת להידבר או להסכים לפשרות, גם המתונות ביותר.
אין גרם אחד של אחדות בפסילת חוק יסוד בזמן מלחמה, ועוד כזה שרוכך כל כך כדי לנסות ולהפיג את החששות. זה מהלך שמבטא פגיעה בדמוקרטיה הישראלית, בכנסת, בנבחרי הציבור, וחמור מכך - בציבור שבחר בהם.
יש מחלוקת מהותית בנוגע לשאלה מהי הדמוקרטיה הישראלית. מה פגום בה ומה צריך לתקן בה. אחדות וממלכתיות אין פירושן להשתיק את המחלוקת או להתעלם ממנה ולהמשיך כאילו לא קרה דבר, אלא להיות מסוגל לדון על הדברים בצורה אמיתית, בלי קללות, נאצות והתלהמות - אבל כן בצורה נוקבת.
כך עשיתי, כך עושים רוב חברי הבית הזה, קואליציה ואופוזיציה, וכך נמשיך לעשות גם במושב הזה - כדי להגשים את ייעוד שליחותנו הציבורית. כולי תקווה שאחרי שעברנו את המלחמה הקשה והארוכה בתולדות המדינה, הדרך החדשה שמדינת ישראל תחל לפסוע בה, בבית הזה ומחוצה לו, תהיה דרך של תיקון, של הקשבה, של הבנה ושל פשרה.
צר לי שיש מי שמתקשים להאמין בכנות הדברים הללו, אך הם נאמרים מעומק הלב ואני מוכן שיעמדו למבחן. דלתי פתוחה בפני כולם. מי ייתן והעושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, והוא גם יעשה שלום בתוכנו, ונאמר אמן.