בשעה 11.00, ה-8 באוקטובר, כשהתברר למח"ט עמיר שהגדוד של עדיני נפגע קשה, הוא דִּוַּח למפקד האוגדה אברהם אדן: "אני עם מעט כלים (טנקים). כלים רבים כבר דולקים אצלי". כעבור 25 דקות הוא דִּוַּח: "מרבית הכלים של עדיני בוערים וקוטלים את אנשיו מסביב. צריך מהר מטוסים על הצד השני של התעלה כדי לשתק אותם". אדן דִּוַּח למפקד החזית שמואל גונן: "אנחנו קרובים למים. יש לנו הרבה נפגעים, הרבה מאוד כלים בוערים מִטִּילים. אני מוסיף לשם עוד הרבה כוחות, אבל אנחנו צריכים גם את הסיוע". שעה אחרי שאדן פקד על המח"ט נתן ניר לנוע דרומה ולהתחבר עם עמיר, עדיין המח"ט הצפוני של האוגדה נע לאִטו בתנועה זהירה, הרחק מקו הדם. ב-11.32 התקשר אליו אדן: "אתה לא נע בכיווּן הנכון. כפי שסיכמנו אתה היית צריך להגיע לנקודה 275,¹ ואתה נע יותר מדי על ציר ׳חזיזית׳. עזוב אותה ונוע מערבה במקום שאתה צריך להימצא". ניר השיב שהוא נמצא בדרך הנכונה ומגיע לאן שנשלח. אדן בתגובה גער בו: "אני רוצה שתגיע ל-294, כך שעל ׳חזיזית׳ אפשר לנוע רק עד לציר. רק עד ל-238. משם צריך לשבור לכיווּן מערב". מן התדרוך ניתן היה לחשוב שמדובר במפקד כיתה הססן, אבל יחסית למלחמת העולם השנייה, ניר היה בתפקיד מקביל למפקד "חטיבת פנצר". אני בטוח שלא כך חזה גוּדֶריאן, ולא ישראל טל, את תפקודם של מפקדי חטיבות השריון, או סגנון הפיקוד של מפקדי דיביזיות השריון. גונן לא הִתיַחֵס ל"קטנות" כמו ליקויים בקרב המשולב שריון-אויר,² והתמהמהות במילוי פקודות ומשימות מצד מפקדי חטיבות. הוא פקד על קלמן מגן ליטול את הפיקוד על כוחות החרמ"ש, החי"ר, סיירת מטכ"ל, כמה מחלקות טנקים וסיירת "שקד" בבלוזה ובסביבתה,³ ולהווֹת כוח פיקודי עצמאי.⁴ הוא הטיל עליו להגיע עם הכוח הזה למעוז "מילנו" מצפון לקנטרה, לתפוס שם גשר מצרי ולהעביר עליו מחלקת טנקים לגדה המערבית של התעלה. בגדה המזרחית התבקש מגן "לטהר את כל קו התעלה מ'מצמד' צפונה". מגן שאל: "אתה רוצה שנגיע גם לפורט סעיד?". גונן: "לא עכשיו. אם אני אשכח אותך תזכיר לי יותר מאוחר את פורט סעיד". עד כדי כך היה הרמטכ"ל בטוח שהמצרים הוכרעו בדרום, שהוא החליט לבקר במטהו של יצחק חופי בצפון, לראשונה מאז פרוץ המלחמה. בשעה 12.15, בהיותו בשדה-דב, הועברה אליו בקשת גונן לאשר צליחה של אוגדת שרון בשעות 4 עד 6 אחר-הצהריים, ולכבוש את העיר סואץ. אלעזר אישר מבלי שהִתיַעֵץ עם שר הביטחון. ניכר היה שרמטכ"ל המחדל חזר לעצמו ובגדול. ישראל טל סיפר בהרצאה ב-1979, כי "ב-8 באוקטובר הייתה התרוממות-רוח בזמן מהלך התקפת הנגד בסיני וברמה. התחילו לחגוג את הניצחון, לא רק אנחנו, אלא גם האמריקנים, שאִתם התקיים מגע שוטף מדי כמה דקות. לשיא הגיעו הדברים כאשר הכניסו פתק לראש המטה הכללי בישיבת הממשלה, שאנו נמצאים – כביכול – בצד השני של התעלה. כבר באותו יום התחילו לדבר בפיקוד העליון ובדרג המדיני על תוכניות שלאחר המלחמה, על סדר חדש ושלום חדש".⁵ דברים אלה של סגן הרמטכ"ל מבססים את אחד הטיעונים המרכזיים שלי במחקר זה, שבהתקפת ה-8 באוקטובר התכַּוְּנו ראשי מערכת הביטחון למהלך הכרעה, לא רק במלחמה הזאת אלא גם בכלל הסכסוך היהודי-ערבי. בניגוד לעמדות שנקטו טל ואחרים מאז תום מלחמת יום הכיפורים, עד ה-8 באוקטובר הם סברו שניתן להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך באמצעות מהלכים צבאיים.

במצב-רוח התקפי הודיע גונן לשרון, בשעה 10.45, לצאת מיד דרומה. שרון היה האדם היחיד בכל מדינת ישראל שהבין אז שמהלכיו של אדן נכשלו, ולא חשש להזהיר את מפקדיו מפני מהלכים חפוזים. הוא ניסה לערער על הפקודה, וגונן איים להדיחו מיד אם לא יציית. ארגון האוגדה לתזוזה היה מבצע מסובך. גונן חשד ששרון משתהה בכַוָּנָה, ניסה לדבר אתו ישירות בקשר, ולא הצליח. ב-11.43 פקד גונן על שרון, באמצעות ראש המטה של שרון, גדעון אלטשולר, לבוא מיד לאום-חשיבּה. שרון לא עזב את אוגדתו ולא נסע לאום-חשיבה, ובשעה 12.00 בערך התחיל להניע את אוגדתו דרומה. עשרים שנה אחרי המלחמה כתב שרון: "מאז הבוקר היינו בקרַב אש קשה עם הכוחות המצריים, אך אסרו עלינו לתקוף. כוחות של אוגדה שכנה תקפו ללא ריכוז-מאמץ, וסבלו אבדות כבדות. בַּפּיקוד הייתה הרגשת ניצחון, בשטח המצב היה הפוך. ניסיתי להסביר זאת במערכת הקשר אבל איש לא היה מוכן לשמוע. פיניתי את הגִזרה ונעתי דרומה. רק במקום אחד המשכתי להחזיק. לא שאלתי, לקחתי את האחריות. הוריתי לגדוד הסיור האוגדתי בפיקודו של בנצי כרמלי להמשיך ולהחזיק בכל מחיר ברכסי ׳חמדיה׳ ו'כישוף׳ – נקודות-מפתח לצליחת התעלה על יָדִי בהמשך. באותו יום נפל בנצי בקרב".⁶ כדי לוַדֵּא כי אכן שרון מציית, וגם להשפיל באופן מופגן את מי שהיה אלוף הפיקוד לפניו, שלח גונן את ראש המטה שלו, תת-אלוף יצחק ששון, במסוק אל שרון. לפי דני וולף, זה היה אחד האֵרועים המבישים במלחמה כולה. גונן – הנפעם מיכולתו להשתלט על שרון – ביקש, כאמור, מאלעזר אישור לצליחה של אוגדת שרון ובעקבותיה כיבוש העיר סואץ. אלעזר אישר את הבקשה, וטס מאושר לחזית הסורית. זאבי העביר את האישור לגונן.⁷ בשעה 12.40 פגש אלעזר בשדה דב את סגנו, ישראל טל, שחזר מהצפון, וסיפר לו שנתפס גשר בתעלה, ושאושר מאחז בסוללה בגדה המערבית. רק ב-12.28 דִּוַּוח עמיר לאדן שהוא נפגש עם ניר, ואחרי שלוש דקות הוא הוסיף שהמצרים "התחילו להסתער לכיווּן הצומת. הם יורדים מ'חיזיון' לכיווּן ׳חזיזית׳". ב-12.49 הוסיף עמיר: "יורדים עשרות כלים (טנקים מצריים) על ציר ׳לקסיקון׳, בלוקים של כלים". תוכניתו של אדן הייתה להטיל את חטיבת ניר לעבר לב המתחם המצרי ב"חיזיון" ולחסל אותו. לגונן, המודאג ממה ששמע ברשת הקשר של אוגדת אדן, אמר סגן מפקד האוגדה, דב תמרי: "תגיד שם (לאנשי המטה הכללי) שאנחנו שולטים במצב ודברים מתארגנים". באותו זמן דנו בתל אביב שר הביטחון וסגן הרמטכ"ל בתוכנית לכיבוש פורט סעיד, בניצול הצלחה של מתקפת אדן. טל הציג את המבצע להנחתת כוחות בחוף המערבי של מפרץ סואץ, כולל ירידה לשדה הנפט מורגן. דיין אמר שלא נראה לו שהזמן יספיק לכך ולכן ראוי להעדיף את ראש הגשר בסואץ ואת ההשתלטות על ג׳בל עתקה. כשאמר טל ששרון "נעול" על תפיסת גשר מצרי, הגיב השר בהלצה: "עד כמה שאני מכיר את אריק, אז הוא ילך לקהיר ויעשה שם נפשות ל'ליכוד'". לאחר השיחה יצא דיין ל"בור". שם נודע לו על שיגור אוגדת שרון דרומה. יגאל ידין סיפר לדיין כי אלעזר התנגד למהלך הזה אך גונן הצליח לשכנעו. ב-12.40 התקשר דיין בטלפון לגונן ושמע ממנו כי המצרים פרצו בגזרה הדרומית של התעלה והם עלולים לנוע לעבר אבו-רודס. גונן הבטיח שבשעה 16.00 תגיע לשם אוגדת שרון ותטפל גם בכוחות מצריים אלה. דיין שאל על מצבה של אוגדת אדן. גונן השיב כי מטוסים מצריים תוקפים אותה וכי כוח שריון מצרי גדול פרץ לעברה. אז נודע לדיין לראשונה כי הַצּליחה המדֻוַּחַת בגזרת "חיזיון" לא הייתה ולא נבראה. ב-14.30 פקד אדן על ניר לנוע לעבר "חיזיון". ששון שילה סיפר: "שמעתי ברשת הקשר האוגדתית שברן (אדן) נתן הוראה לנתק'ה ניר להכניס פנימה גדוד אחד. אמרתי לברן: 'אל תכניס אותם, זה לא יֵלך. ישמידו אותם׳. מן המקום בו הייתי הבחנתי שהמצרים התארגנו והם מוכנים יותר מאשר בבוקר לבלום התקפה. ברן לא הגיב. המשכתי: ׳מה שאתה רואה, זה טנקים שלנו בוערים!׳. ברן אמר: ׳אחרי המלחמה נעשה חלוקה מי השמיד את מי ונברר למי מגיעה התהילה׳. הסתבר שברן לא הבין מה אמרתי לו והוא חשב שאני מדבר על טנקים מצרִיים בוערים. אמרתי לו: 'אני לא מדבר למי מגיעה תהילה. מה שאתה רואה זה טנקים ישראלים, לא מצריים. אם תכניס עכשיו גדוד של נתק'ה, לא תהיה תהילה אחרי המלחמה׳. ברן התעלם מעצתי". גדוד אחד, בפיקודו של אסף יגורי,⁷ הגיע למרחק של 800 מטר מקו התעלה. שני גדודים נוספים, שאמורים היו להשתתף בהתקפה לא ביצעו את משימתם. ההסבר הרשמי: גדוד אחד הסתבך בחולות, וגדוד שני קיבל ברגע האחרון פקודה להישאר במקומו ולתת חיפוי. לדעתי, לא זאת הייתה הסיבה, אלא מורך-לב שאחז במקצת המפקדים, והניע אותם לבצע – לכאורה – את הפקודה, אך מבלי לבצע את המשימה, כך שההתקפה נעשתה ל"התקפה סיבובית": מגיעים, מסתכלים, יורים קצת, ומסתובבים לאחור. אבל עוד בטרם נסוגו, ירו המצרים על הטנקים של יגורי מטחי טילים. שמונה-עשר טנקים הושמדו, רבים נהרגו, והמג"ד נפל בשבי. רק ארבעה טנקים נחלצו. שום צבא, וגם לא צה"ל, אינו מודה בקיומן של התקפות שכאלו, כי אישור התופעה יחשוף את הארגון הצבאי לביקורת, שממנה חוששים כל ראשי מערכת צבאית באשר היא. ששון שילֹה: "תפסתי עמדת תצפית והתבוננתי איך אסף יגורי ופקודיו רצים כמו טיפשים לקראת השמדתם. אנחנו התקדמנו בבוקר בתנועה ואש. יגורי הסתער בנסיעה מטורפת כמו בתרגיל בצאלים. אולי הנתון שלהם היה שאנחנו נמצאים עדיין בגשר פירדן והם רצו לחבור אלינו. ראיתי איך משמידים גדוד. זה היה מחזה שלא מהעולם הזה. המצרים פגעו בטנקים שלנו. חיילי צה"ל קפצו מהם והתרוצצו בין הטנקים. המצרים אספו אותם לאט-לאט ולקחו אותם בשבי. אחרי זמן קצר היה השטח זרוע טנקי 'פּאטון' בוערים לתפארת".

בספרו, תֵאר אסף יגורי את תפקודן הכושל של אוגדתו וחטיבתו, ואת הפעלת גדודו: "הרמנו משקפות מעל גבעת ׳הברגה׳ וצפינו בשִפעת השריון, הארטילריה והחי"ר המצריים. הבנו שלא מדובר יותר בהתקפות-פתע, אלא נערכה כאן מסה מול מסה. זה הזמן לעשות 'חושבים׳, ללמוד על הֵעָרכות האויב, לעשות ׳הערכת מצב׳ מחודשת של יחסי הכוחות, לצבור כוח ולקבל סיוע אֲוִירי וסיוע ארטילרי. אלא שבמפתיע, ניתנה פקודה ׳לשטוף את השטח', להעביר שלושה טנקים על גבי הגשרים של המצרים, ולחבור לכוחותינו. לא האמנתי, הסתכלתי על סביבותי. האנשים התבוננו בי ומראה פניהם העיד בהם הכול. לא הבנו את הפקודה. היא הייתה יותר מתמוהה. בעוד אנו תוהים על הפקודה המוזרה, הגיע אלי מפקד החטיבה (נתן ניר)... כשעשינו לעצמנו הערכת מצב חפוזה, הבנו שאין היגיון וטעם בפקודה שניתנה (על-ידי אדן). ניסינו לערער עליה בדרכים המקובלות, עד שירדה עלינו הפקודה הנחרצת: ׳בצע, בצע, סוף!׳. הנחנו שלנותני הפקודות יש יותר מידע מאשר היה לנו.⁹ "האמונה שצה"ל מוכרח תמיד לנצח בכל קרב ובכל מצב, הייתה דלוקה בנפשנו. עמדנו על כך שנקבל סיוע אֲוִירי התקפי וסיוע מסיבי ארטילרי. דרשנו גיחות של מטוסים. ההתקפה הייתה אמורה להיות כשלצִדי לפחות עוד שני גדודי טנקים. המח"ט (ניר) ביקש שאתן לו טנק מפקד פלוגה. הוא רצה להצטרף לקרב. העברנו לרשותו טנק מצויד במכשירי הקשר הדרושים. "כאשר ניתנה הפקודה ׳לשטוף את השטח׳ ולהעביר שלושה טנקים על גבי הגשרים שבנו המצרים, ברור היה שמשימה זו, בתנאים הקיימים, קשה לביצוע. אלא שכדי לענות על הספֵקות שהתחילו לכרסם, הובטח שההתקפה תהיה על-חטיבתית, של כמה גדודי טנקים, בסיוע ארטילרי ובחיפוי אֲוִירי שישתק את הסוללות ויעניק סיוע התקפי קרוב לכוחות המסתערים. מפקודת המח"ט היה ברור ששני גדודים יתקפו בציר ׳חביבה׳, כאשר אני מצד צפון לציר וגדוד טנקים שכן מדרום. גדוד טנקים אחר, עם כוחות נוספים, יתקפו באגף, ינועו מצפון לדרום במקביל לתעלה, והכוחות המחפים והמסייעים יבצעו פעולת ריכוך לפני ההתקפה, ובו-זמנית, יחד עם התקדמות הכוחות. כשנתתי פקודת התקפה, לאחר שתדרכתי את מפקדי כוחות-המשנה והסברתי את שיטת הפעולה, קבענו קווי דיווּח מוסכמים. הפקודה הייתה לבצע התקפה מדורגת, תוך תנועה ואש לפנים. יצאנו בפריסה רחבה מאוד, באור יום, בציר תקיפה שהיה מְטֻוָח וידוע לאויב מראש. זאת, משום שכמה שעות קודם-לכן, בבוקר אותו יום, תקף גדוד אחר (בפיקודו של חיים עדיני) באותו ציר, ספג אבדות קשות, ונסוג. אלא שזאת לא ידענו אז. עם צאתנו משטח ההֵעָרכות ניחתה עלינו אש תופת. כמו חשכו השמיים והאדמה רעדה תחתנו. היה נדמה שהאפֵלה ירדה בצהריים. "התחלתי לקבל דיווּחים על הִפָּגעוּת טנקים ואנשים. במקביל, שמעתי את הדיווּח של מפקדי הגדודים, שהיו אמורים להשתתף אִתי בהתקפה. הגדוד שהיה אמור לתקוף חזיתית יחד אתי, מפקדו הודיע שהוא נשאר במקומו ומסייע באש תותחים בלבד, והגדוד שהיה אמור לתקוף מצפון דִּוַּח שהוא נתקל באש ׳סאגרים׳. שלושה טנקים שלו נפגעו, טנק סמג"ד עלה באש, הגדוד בדיוּנות ולא יגיע לקרב ההכרעה. כך דִּוַּח אותו מג"ד. חיפוי ארטילרי, שאמורים היינו לקבל – לא הגיע, והסיוע ההתקפי האֲוִירי נפגש באש טילים סמיכה, שאילצה את המטוסים התוקפים להטיל את הפצצות מטְּוָחים רחוקים ובלתי יעילים".¹⁰

לפי הוגה הדעות הצבאי הגרמני הגדול, קרל פון קלאוזביץ, על הצבא לפתח במפקדיו את "השכל הצבאי" – היכולת לראות את מהות המצב ולא רק את פרטיו. בספרו "על המלחמה" מסביר קלאוזביץ ש"השכל הצבאי" הוא "היכולת לזהות את מה שחשוב באמת בתוך ים הפרטים והכָּאוס של הקרב". זו תכונה המתגבשת מניסיון, תרגול והכשרה הכוללת הבנה היסטורית של מלחמות קודמות. במהלך ההכרעה הכושל של 8 באוקטובר 1973 ומתפקוד הפיקוד הבכיר של צה"ל אחרי חמישים שנה, ב-7 באוקטובר 2023, לא היה אותו "שכל צבאי" לשרי הביטחון, לרמטכ"לים, לאלופים ולמפקדי החטיבות של צה"ל. הדבר נבע מהכשרה ומתרבות ארגונית לקויה. לפי קלאוזביץ, "אין אדם נולד מפקד; רק עמל ממושך ותרגול מחשלים את כושר השיפוט". לכן הוא המליץ לקצינים צעירים לחקור את מערכות העבר להפיק מהן עקרונות אך לא לחקותן באופן עִוֵּר. כִּשְלון צה"ל לחסל את ארגון החמאס במשך שנתיים לחימה מלמד שמפקדיו לא הפיקו לקחים ממלחמות העבר שלנו ושל אחרים, לרבות מתפקוד צה"ל במהלך ההכרעה הכושל ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים, בחזית תעלת סואץ. מכאן שלמפקדי צה"ל הבכירים יש בוַדַּאי "שֵׂכֶל הִשָּׂרדותי", במיוחד לאחר פרישתם מהשֵרות, אך אין להם "שכל צבאי". לצערי, הניהול הכושל של מלחמות ישראל מוכיח שדבריו החשובים של ההיסטוריון הצבאי הגרמני קלאוזביץ אינם חלק מהתרבות הצבאית והמדינית שלנו. למעשה, כל ראשי הממשלה, מבן-גוריון ועד בנימין נתניהו, לא הפנימו את חשיבות דבריו, והתוצאות בהתאם. ________________ בשבוע הבא: רחוקה הדרך לרפורמה במערכת הביטחון עדות של המפקד המצרי ששבה את המג"ד אסף יגורי; עדות של אסף יגורי; שר הביטחון משה דיין אינו מבין את המצב ומדבר על מהלכים לא רֵיאליים; עדות של האלוף יעקב אבן; הסבר שִקרי על מהלכי המלחמה, של הרמטכ"ל אלעזר ושר הביטחון דיין, בפגישה עם עורכי העיתונים; דרושה רפורמה במערכת הביטחון.

1. וזה היה הרחק מאזור הקרב שבו חוסל גדודו של חיים עדיני. 2 . קרב משולב אויר-שריון היה תנאי הכרחי ל"בליץ קריג" הגרמני בפולין ובצרפת בתחילת מלחמת-העולם השנייה, ולצליחת נהרות הוויסלה והמאז. ראה לעיל. 3. על כוחות צה"ל בסביבה. 4. החלטה חפוזה זאת במהלך הקרב קיבלה למחרת ביטוי פורמלי. הוקם "כוח נמר" בפיקודו של קלמן מגן. 5. עמנואל ולד, "קללת הכלים השבורים", 1987. 6. אריאל שרון, "כך צלחנו", "ידיעות אחרונות", 24 בספטמבר 1993. 7. אירוניה של ההיסטוריה היא, שאותו רחבעם זאבי העביר בנובמבר 1956 את אישורו של הרמטכ"ל דאז, משה דיין, לאריאל שרון לשלוח סיור למצָרֵי המיתלה, ובעקבות אישור זה התפתח קרב המיתלה העקוב מדם. זאת היא אחת הפרשיות השנויות ביותר במחלוקת בתולדות צה"ל (ראו סִפרי, "ההיסטוריה של הצנחנים" ב׳ – "קרב המיתלה"). במארס 1991 חשף העיתונאי רונאל פישר את דיוקנו הצבאי השלילי של זאבי בעיתון "חדשות". מאה ושניים קצינים בכירים פרסמו מודעות ענק בעיתונים שבהן תקפו את פישר. הם כתבו, בין היתר, שהתחשלו עם זאבי "בשדות הקרב האדומים" – לדעתי זוהי התחשלות מוזרה וביטוי מְעֻוָּת של שדות הקרב, אבל בינתיים רחבעם זאבי מת, זכרונו לברכה, ורונאל פישר די הסתבך בדברים אחרים. 8. לימים חבר כנסת. 9. ראה לעיל, עדותו של אלוף (מיל׳) אורי שמחוני. 10. אסף יגורי, "לחיות איתם, כולם שלי", 1978.