שלושים שנה אחרי הרצח המתועב, האיש שהלך בראש ההפגנה בה השתמשו בארון מתים כדי לאיים על ראש ממשלה מכהן (אם אני לא טועה הוא טוען שלא ראה ולא ידע, טיעון שהוא עושה בו שימוש עד היום לכל מיני צרכים) הוא ראש ממשלת ישראל. הוא גם זה שמינה עבריין מורשע בטרור, שהתגאה לפני הרצח בכך שהגיע לסמל רכבו של ראש ממשלת ישראל ("נדע להגיע גם אליו") לתפקיד השר הבכיר האחראי על ביטחוננו. והוא מוקף בחבורת שרים ושרות חנפנים ופחדנים כמוהו, שמסייעים בידיו להתחמק מחקר האמת סביב לאסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, זה שהתרחש תחת משמרתם ובאחריותם המלאה. שלושים שנה אחרי רצח רבין, מכונת הרעל המשרתת את מעריציו ותומכיו הנאמנים של האיש שעמד על המרפסת ולא שמע את הקולות הקוראים להרוג את ראש הממשלה, רודפת אחרי מתנגדיו בהכפשות, באיומים ובשקרים בלי סוף. אותה המכונה שרודפת גם אחרי משפחות שכולות, אחרי משפחות החטופים, אחרי כל מי שהעז אי-פעם לצאת נגדו. הוא מעולם לא גינה את הקללות וההכפשות, כנראה גם אלה לא הגיעו לאוזניו, אולי אף אחד עדיין לא עדכן אותו. שלושים שנה אחרי, מה שכל אזרח ישראלי צריך לשאול את עצמו זה מהם הערכים שהוא היה רוצה לראות בקרב מנהיגינו והאם המנהיגים המובילים היום את מדינת ישראל אכן מתאפיינים במנהיגות ערכית, צנועה, ישרה, כזו שמקדשת דוגמה אישית, לקיחת אחריות ומנסה לאחות ולאחד את החברה הישראלית על כל חלקיה. שלושים שנה אחרי. לא נשכח. לא נסלח. לעולם.