התערבות בענייני הפנים של מדינה אחרת היא פרקטיקה רבת שנים בהיסטוריה של היחסים הבינלאומיים. במרבית התקדימים התאפיינה ההתערבות בלחץ דיפלומטי, בדרבון משא-ומתן ובוודאי בעת מלחמה. המושג התערבות גילם בחובו פעילות המשרתת אינטרסים של מדינה מסוימת, לרוב מעצמה, בניגוד לרצונה של המדינה האחרת. בדצמבר 1965 פרסמה העצרת הכללית של האו"ם הצהרה (החלטה 2131) בכותרת "אי-קבילות ההתערבות בעניינים הפנימיים של מדינות והגנה על עצמאותן וריבונותן", כאשר המהלך עלה בקנה אחד עם תהליכי הדה-קולוניזציה המואצים במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20. לאחרונה הונחה לפתחנו פצצה מתקתקת מבית היוצר של נשיא ארה''ב דונלד טראמפ, בדמות מה שמצטייר כקמפיין לוביינג המכוון לביטול / הפסקת משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. טראמפ אינו מרפה מהעיסוק בסוגיה זו והוא חוזר ומעלה אותה בהזדמנויות שונות, כאשר השיא בהקשר זה נרשם במופע היחיד של הנשיא האמריקני מעל בימת הכנסת (13 באוקטובר 2025), עת פנה ישירות אל נשיא המדינה בבקשה שיעניק חנינה לראש הממשלה נתניהו, שכן "סיגרים ושמפניות למי אכפת!"... הוונדטה של טראמפ מעוררת על פני הדברים, לפחות בקרב גורמי אופוזיציה בישראל, חשד לתיאום מאחורי הקלעים עם בנימין נתניהו, ובמשתמע המדובר בסוג של דיל המדיף ריח רע למרחקים... בראייתם, המדובר לפיכך בהתערבות בוטה בענייניה הפנימיים של ישראל ובערעור הסמכות של הרשות השופטת הישראלית. דא עקא, מתחזק הרושם שאנו עדים ליוזמה אותנטית "בונה פידה" של הנשיא האמריקני, אשר מאמץ כשיטה את גישת הריאליזם בהתנהלותו בזירה הבינלאומית. נראה שטראמפ נתלה בתובנתו של ניקולו מקיאוולי (הנסיך, פרק 14), לפיה בעת מלחמה 'נסיך חייב שלא לעסוק בעניין אחר פרט לעיסוק במלחמה'. בהתאם לכך, גם כפי שנגזר מהעיקרון הבסיסי של רוברט ג'רויס לגבי הריאליזם, לפיו, סוגיות פנימיות (כגון דעת קהל) מעצבות אומנם את התנהלות המדינה אך הן משניות ביחס להתמחויות מערכתיות כמו ביטחון וכוח. בהקשר הקונקרטי, ובהיותו צרכן תקשורת אובססיבי, נחשף טראמפ לבעייתיות המשתקפת מ''תיקי האלפים" ובפרט מ''הדבקות במטרה" של מערכת המשפט להתעקש לקיים את הדיונים במשפטו של נתניהו גם בעוד המלחמה בעזה נמשכת וכאשר סוגיות הרות גורל לסדר העולמי ולעתידה של ישראל מונחות על השולחן. זאת ועוד, הנשיא האמריקני אשר צבר אין-סוף "שעות נתניהו" מסווג את ראש ממשלת ישראל לא רק כגיבור מלחמה אלא גם כמנהיג בינלאומי בעל שיעור קומה ונכס לברית האסטרטגית בין ארצות הברית לישראל. גישתו של טראמפ אינה בבחינת מחווה חברית גרידא, אלא תולדה של הפנמה שהתיקים שבהם נאשם נתניהו הם קונטרוברסליים במקרה הטוב; בלשונו- אנו עדים ל"ציד מכשפות מגוחך" ו"לעג לצדק..." זאת ועוד, הגם שבישראל טרם "נפל האסימון", הרי שנשיא ארה"ב בשלו, משדר מסר שאינו משתמע לשתי פנים: על המשפט להיעצר ללא דיחוי! מסריו של הנשיא מכוונים לאזניהם של ראשי מערכת אכיפת החוק בישראל, שבסמכותם לקבל החלטה בנדון, בבחינת מימוש הכלל ההלכתי "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". אשר על כן נראה כי מהלכי החקיקה ב-כנסת לביטול משפטו של נתניהו, ביוזמת שרי הליכוד, ייחשבו כסוג של טחינת מים, שאיש אינו מאמין בתוחלתם. מסתמן אם כן כי המערכות, הפוליטית והמשפטית בישראל, ניצבות בפני דילמה שאינה פשוטה; מחד-גיסא, שיקול אתי עקרוני של עצמאות מדינית ושיפוטית שאינה אמורה להכיל התערבות חיצונית, ומאידך-גיסא, האילוץ הנובע מהעובדה שנשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו איתן, בואכה אובססיבי, בעמדתו בעניין משפט נתניהו. אילוץ נוסף שאינו בלתי חשוב, ברקע העיסוק בסוגיה זו, הוא נפנוף מרומז של הנשיא טראמפ בהיתכנות לשימוש במנגנון סיוע החוץ האמריקני לישראל (יוני 2025) אם המערכת הישראלית תתעלם מציפיותיו לגבי המשך משפט נתניהו. זאת אף זאת; גם בראיון לתוכנית "60 דקות" (2 בנובמבר 2025) חידד טראמפ כי "אני לא חושב שהם (מערכת המשפט) מטפלים בו היטב. הוא הוסיף מבלי לפרט, כי "אנחנו נהיה מעורבים בזה כדי לעזור לו במידה מסוימת, כי אני חושב שזה מאוד לא הוגן." בנסיבות הנוכחיות, יהא זה נכון להתייחס למהלכיו של טראמפ בסוגיית משפט נתניהו באורח חד-ערכי, כהתערבות שאינה עוינת בעליל, וככזו העשויה לשרת אינטרסים סובסטנטיביים של ארה"ב ושל ישראל, בוודאי בעיתוי כה רגיש ועתיר הזדמנויות פורצות דרך, בדגש להרחבת "הסכמי אברהם". הנטייה הבלתי-סמויה של מערכת המשפט להתעלם במפגיע מקריאותיו של טראמפ באופן ההופך אותן לסוג של "קול קורא במדבר", לא זו בלבד שטומנת בחובה סממנים של הלבנת פנים של נשיא המעצמה הגדולה ביותר בעולם, אלא אף מסתמנת כמהלך שייצא שכרו בהפסדו (counterproductive). קשיות העורף של מערכת אכיפת החוק בהתבסס על שיקולי אגו מנופחים והתבצרות בכל מחיר, מאחורי עקרון אי-ההתערבות בענייני הפנים של ישראל, מצטיירת כמנותקת מההוויה המציאותית שבה מצויה מדינת ישראל ומהצורך להתמודד עם אתגרים בלתי פשוטים בעלי משמעות קיומית. הוא הדין לגבי ה"התייפייפות" של גורמים באופוזיציה דוגמת יאיר לפיד, אשר שב ומהדהד עמדה לפיה "עם כל הכבוד לטראמפ, עליו לא להתערב בתהליך משפטי של מדינה עצמאית". עם כל אי-הנחת המלווה את עצם העיסוק בנושא שהפך להיות כה רגיש ונפיץ בשיח הציבורי ובקרב מערכת המשפט, נראה כי אין מנוס מגיבוש נוסחה יצירתית אשר יהיה בה כדי ללכת לקראתו של הנשיא טראמפ מבלי לקעקע את עקרון עצמאות מערכת המשפט הישראלית. "שביל הזהב" במסגרת זו, עשוי להנחות השהיית המשפט למשך פרק זמן שיוסכם עליו, לכל הפחות עד הבחירות הקרובות.