המכתב הבא מובא כאן ככתבו וכלשונו, והרקע והסיפור מובאים בהמשך. לצילה וליעקב היקרים, תקבלו את המתנה הזו לזכר ביקורכם בארץ ישראל. תביטו על התמונות ותזכרו את הרשמים שהיו לכם בזמן שסיירתם את הארץ. יהי רצון שנזכה יחד אתכם להיות שותפים בהקמת מדינת יהודים לפי רצון העם ולא לפי רצון זרים. משפחת האזרחי מוניה, פייגה, אהובה, יצחק ירושלים, בית-הכרם יום ששי, ה' אייר תרצ"ז מסמך נדיר זה, שבו משתלבים זה בזה סיפורים ותאריכים משפחתיים ולאומיים, נמצא זמן רב במגירת שולחני. השבוע החלטתי שהגיעה העת שהמכתב יראה אור ושהקוראים ישתתפו בחוויה המרגשת. אנא קראו את הדברים בעיון, ובמיוחד שימו לב לתאריך המכתב, יום שישי, ה' באייר תרצ"ז (1937), 11 שנים בדיוק נמרץ לפני יום שישי, ה' באייר תש"ח (1948), יום הכרזת המדינה. שימו לב גם לכיסופים שמביע הכותב: "יהי רצון שנזכה יחד אתכם להיות שותפים בהקמת מדינת יהודים לפי רצון העם ולא לפי רצון זרים". הוא כמובן לא יכול היה לדעת שנבואתו תתגשם כעבור 11 שנים בדיוק, ועל אחת כמה וכמה לא יכול היה לדעת על השואה הנוראה. הכותב, מאיר (מוניה) האזרחי, היה דוד של אבי (בעלה של אחות של סבתי), יו"ר סניף ההסתדרות הציונית בעיר היפה קמניץ פודולסק שבאוקראינה, עיר המוצא של אבי ומשפחתו. לימים מוניה היה חבר הנהלת קק"ל. הנמענים הם יעקב (יאשה) (אחיין של מוניה מכיוון אחר) ורעייתו צילה ז"ק, שביקרו בארץ באביב תרצ"ז, וכאשר צילה כבר נושאת ברחמה את בנם הבכור, יוסי, שנולד כעבור חודשים אחדים בברלין הנאצית, סתיו 1937. כעבור כשנה נמלטה המשפחה מברלין, למחרת ליל הבדולח, סתיו 1938, והצליחה להגיע ארצה. בארץ נולדו להם עוד שני בנים. המסמך הגיע אליי מאותו יוסי, לימים פרופסור יוסי ז"ק, אנדוקרינולוג ילדים, בבית-החולים שיבא, תל-השומר. יוסי הוא בן-דוד רחוק רחוק שלי: הסבא של הסבא שלו הוא הסבא של הסבתא שלי, מצד אבי. לימים, בהיות יוסי חניך במחנה עבודה בשדה בוקר (1954), הוא שאל את דוד בן-גוריון אם גם להיות רופא זה ציונות. בן-גוריון השיב בחיוב. אחרי שירות צבאי כקצין בהנדסה קרבית נסע יוסי ללמוד רפואה בשווייץ. שם גם הכיר את מי שהתגיירה והפכה להיות רעייתו ואם ילדיו בשווייץ. כאשר הכירה רעייתו את אימי, הן אימי והן שמה מצאו חן בעיני הגיורת, ושמה בישראל: אסנת. יוסי נפטר השבוע לפני שנה, ב-4 בנובמבר 2024. אני מקדיש מאמר זה לזכרו. יהי זכרו ברוך!