בשכבה שלנו היה תלמיד ושמו יובל. הוא היה נער שקט וביישן. אני מתקשה לזכור את הסיבה שבגללה הוציא אותו המורה לספרות מחלק ניכר מהשיעורים. אולי בגלל חוסר העניין המוחצן והמוקצן שלו. אולי משום שהפריע לשאר התלמידים להקשיב. כך או כך, אני מבקש לייחד את המאמר הזה למורה לספרות, אשר תכף תתוודעו למה שייחד אותו כמורה וכאדם. המורה היה אלי נצר, משורר, חבר קיבוץ דליה. יש לו שירים יפים וענוגים. הוא פרסם במשך השנים עשרות ספרי שירה, ספרים לילדים ולנוער. בשנת 1976 הוענק לו פרס ראש הממשלה ליצירה. אלי הוא איש חביב וצנוע. האמת ניתנת להיאמר: חלק הארי של שיעוריו היו, למעשה, שיעורים חופשיים. הם התנהלו באווירה נעימה, נינוחה, ואף שהיו מובנים ושיטתיים, היה משהו באלי שהעניק לנו תחושה כי יותר מאשר אנחנו לומדים ספרות - אנחנו מבלים בה ונהנים ממנה. ההנאה היא המפתח והסיבה לכך שעד היום, לאחר עשרות שנים, אני זוכר על פה שירים שהוא לימד אותנו ויותר מהלימוד - חיבב אותם עלינו, כרה יהלומים במכרות היפים שבשירים. אחזור ליובל. אף שהשיעורים היו כאלה, יובל לא השתלב. משהו בחומר בלימודי לא אפשר לו להתרכז, להקשיב. למעשה - שיעורי הספרות עוררו אותו להתנהג באופן בלתי מקובל, בלתי סביר, והיוו סיבה מספיקה להוציאו מהשיעור. היות שידענו שהסיכוי לכך שכבר בשלב מוקדם ייווצרו התנאים להוצאתו מהשיעור, הכנו מבעוד מועד את הצחוקים שלנו. הם התחילו בחיוך קטן והבשילו לצחוק גדול. וכך אמר אלי ליובל כשאמר לו, בעצם, לצאת מהכיתה. "יובל, תסגור בבקשה את הדלת מבחוץ". זה היה אות. זה היה סימן. אף שידענו שזה מה שיגיד אלי, בכל פעם מחדש ("גם למראה נושן יש רגע של הולדת", כתב אלתרמן) צחקנו כאילו אנחנו שומעים אותו בראשונה. יובל עצמו יצא תמיד משועשע, כמי שנגאל זה עתה מייסורי שעמומו ויצא אל החופש הגדול של חייו, לפעמים לפני ההפסקה הגדולה ולפעמים אחריה. חוש ההומור הטוב והחם של אלי היה, ועודנו, אחד המאפיינים של האדם הנפלא שהוא. לפי חשבוני הוא אמור להיות בן 91. עד 120 אלי יקר, המשך לכתוב שירים יפים, להמשיך להשרות את הייחוד שלך על העולם ובכך לעשותו מקום פחות רע מכפי שהוא. ממרחק הזמן אני מבקש להאמין, שאף שיובל למד מעט מעוד ספרות - אם בכלל - הוא לעולם לא ישכח אותך, כי עבורו, כמו עבורנו, היית יותר מכל, מורה לחיים, ולו רק בשל התרבות, הנימוס, האיפוק, ההומור, שבאו לידי ביטוי באופן שבו הוצאת אותו משיעורי הספרות, כשהוא הפריע להמשך התנהלותם באופן שלא הותיר לך ברירה אלא להוציאו.