הקמת ועדת חקירה ממלכתית אינה אמורה להיות באחריות מי שניהל את המדינה באסון הגדול ביותר שאירע לה. ראש הממשלה יכול לומר את דבריו מעל כל במה ובכל שפה, בקול רם או בקול ענות חלושה, בזעם או בחיוך, אבל ועדת חקירה ממלכתית קום תקום.
כדי שזה יקרה, צריך לפעול בחוכמה, בדעת ובתושייה. לא בכוח. בדרך שבה אזרחי המדינה הצליחו לגרום להחזרת כל החטופים החיים, וכמעט את כל החטופים שאיבדו את חייהם בגלל הנהגה כושלת, שאיבדה את עשתונותיה עם תחילת המלחמה, שאליה כלל לא התכוננה.
כל ההנהגה הזו אמורה להיחקר על-ידי ועדת חקירה ממלכתית, והיא תיחקר. סבלנות היא שם המשחק. עכשיו, כשמרבית החטופים נמצאים בישראל, בזכות התמדה יוצאת דופן של אוכלוסייה שפויה, שידעה לצאת לרחובות ולא ויתרה גם ברגעי ייאוש, יש להמשיך ולפעול, עד החטוף האחרון.
אבל אחרי שכולם יחזרו, לא נוכל לחזור לשגרה. כי אין שגרה אחרי אסון כזה. אין "הפסקת אש" בזיכרון. ועדת החקירה לא נועדה לנקום, אלא להבין, להבין איך מדינה שידעה להתריע על כל סיכון נרדמה דווקא מול הסכנה הגדולה ביותר! איך מנגנוני הביטחון קרסו, איך הדרג המדיני התנהל, ואיך אזרחים ננטשו במשך ימים שלמים בלי מענה.
חקירה אמיתית לא תתחיל מהשורה התחתונה, אלא מהשאלות הפשוטות: מי ידע, מתי ידע, ומה עשה עם הידע הזה. ועדה ממלכתית איננה "עוד ועדה". היא מבחן מוסרי. היא הקו המפריד בין מדינה שמחפשת אמת לבין מדינה שמסתירה אותה. גם חיוכים סרקסטיים לא יעזרו.
אין צורך בכעס מתפרץ או בקריאות להפיכה. יש צורך בהתעקשות אזרחית, בקור רוח, בנחישות, ובאמונה שצדק מאוחר עדיף על עיוורון מהיר. מי שמאמין במדינה הזו חייב לדרוש ממנה דין וחשבון, לא מתוך שנאה, אלא מתוך אהבה אמיתית למקום הזה. כי מדינה שלא חוקרת את עצמה נידונה לחזור על טעויותיה.
ועדת החקירה איננה סוף פסוק, אלא תחילת תיקון. אם תקום מתוך אומץ ולא מתוך פחד, היא תוכל לשמש בסיס לבנייה מחודשת של אמון, בין הציבור למנהיגיו, בין האזרחים לבין מוסדות המדינה, ובין המדינה לבין עצמה. זו המשימה האמיתית של כולנו. ועדת-חקירה, אינה צמד מילות גנאי, היא צמד מילים שמכיל בתוכו ניצחון אזרחי, שמגיע לכל אחד ואחת מאזרחי המדינה.