הספר של יהודית מאיר בשם "מחומר הנגב", המכיל כ-125 עמ' הכוללים תמונות צבעוניות מרהיבות של פסליה הקרמיים, יצא לאור בשנת 2020. בכריכה הקדמית ניתן צילום של מקבץ עבודות בחצר הסטודיו שלה בבאר שבע משנת 2020. בכריכה האחורית המשך הצילום ובו בולטים כדים, צלחות, קערות, כלי בישול, מכלי בושם וכלי פולחן אחרים בצבעי חמר שונים. הספר חולק לארבע קטעים: פתח דבר, חיים ומוות ביד היוצרת, אומנית ויוצרת והקטע האחרון - מחומר הנגב. בחציו השני של הספר ניתנו צילומים מרהיבים של עבודת האומנית מראשית דרכה ועד לתערוכה "משב דרומי" בבית האומנים בבאר שבע בשנת 2019. בפתח הדבר מספרת מאיר בגילוי לב על צמיחתה כאומנית בנגב. היא מתארת את עבודתה כשהיא מלווה בשלושת יסודות העבודה בחומר - אדמה, מים ואש. באר שבע והנגב פתחו בפניה את הרגשת חופש היצירה. על-אף שנולדה בבודפסט, בנופים אירופיים, נכבש ליבה למרחבי המורפולוגיה המדברית ומאיר חשה שהיא והחומר הפכו לישות אחת - מסיבית, כהה עם נגיעות מועטות של גוני אוקר וכחול.

גדעון אפרת מנסה להגדיר את עבודותיה של מאיר מזווית אקדמית-אומנותית. שמות הכלים שיצרה לקוחים מהטופוגרפיה המדברית כמו: "נחלים" או "זרימה". אפרת מגדיר זאת כך: "כך תורגמו חומרי המקום הטופוגרפיה והאקלים של קרקע צרובת שמש, ליצירתיות שבסימן היוליות מדברית". הצופה בעבודות נוכח כי ביצירות של מאיר תמורות גאולוגיות היו לתמורות אומנותיות, וכאילו הפכה מאיר עצמה למדבר, וכוחו הוא כוחה. אפרת ממקם את יצירותיה כאחת מאחרונות האימהות של הקרמיקה המקומית-אסכולת באר שבע. הפסלים הסגורים-אטומים של מאיר מוגדרים על-ידי אפרת כמי שקובעים כי המוות הוא המולך במדבר אך בה בעת - החיים. בהסתמך על אבחנותיו של עמנואל קאנט אומר אפרת על עבודותיה של מאיר כי גאוניות (הכוח היוצר) היא ספיקת נפש טבועה מלידה שעל-ידיה הטבע נותן לאומנות את הכלל". לאחר מכן מופיע קטע קטן שנלקח מ"פוסט" שפרסמתי ב-News1, לפני שש שנים והפעם ניתנה לו הכותרת: יהודית מאיר - אומנית ויוצרת.

את משיכתה לקרמיקה רכשה אצל אשת אחיה ובשנת 1952 עברה לירושלים ללמוד אצל הודוויג גרוסמן. שם נפגשה עם הקרמיקאיות המובילות. עבודת האובניים פחות קרצה לה ומאיר ביקשה להתמקד בבניית כלים מסיביים, גדולים, בעבודת יד. מאיר נתנה חשיבות רבה להכנת הכלי לפני הגעתו לתנור, עבודה שהצריכה מחשבה רבה. לאחר ששבה מלונדון ופריס שם השתלמה בעבודת החומר והקרמיקה, (היא הייתה אז בת 38 והשנה הייתה 1958) נענתה לקריאתו של ראש העיר של ב"ש דוד טוביהו לאומני הקרמיקה לרדת לנגב. במכתש רמון הוקמה שלוחה של "חרסה" (שקמה כבר בשנת 1943) שסיפקה עבודה לאומנים ולעולים חדשים. המיזם נסגר אך מאיר ושותפתה נשארו בעיר והחלו בחיי יצירה. בשלהי שנות החמישים, הוקם מפעל "חסין אש" שאף הוא תרם לתודעת היכולת להפיק תוצרת מחולות הנגב. בלא הכשרה, קנו תנור חשמלי בעל יכולת של 1,200 מעלות ושרפו כלים קטנים שנקנו על-ידי מומחים מחו"ל שבאו ללמוד על פלא ההתיישבות בנגב. החומר המעורב, חרסית, חול וקש הפך בידיה לכלים שימושיים כמו ספלים, קערות וקנקני שתייה בגוון הערבי המקובל בנגב. נחמיה עוז וראומה שעלתה מתימן, סייעו רבות וכליה המסורתיים הוצגו ב"משכית" ליד עבודות אחרות. רות דיין פרסמה את עבודת מאיר וחברותיה העצמאיות בבאר שבע ועבודותיהן הוזמנו מעתה לכל תערוכה בנושא זה. הן קראו לעסק שלהן "כדן". בעבודות יוכבד בלטו עיטוריות ואילו עבודותיה של מאיר היו נזיריות עד סגפניות. בית המלאכה בעיר העתיקה, בסגנון עות'מני, נרכש על-ידי מאיר ובהשתתפות המשפחה נרכש כסטודיו חדש במקום הצריף הדל באזור התעשיה. ראש העיר אליהו נאווי ואשתו ברוריה המשיכו לתמוך בעבודתן "כי הן קלטו את רוח הנגב". עד שפרשה יוכבד בשנות התשעים הן הוזמנו על-ידי מוסדות וגופים להציג את עבודותיהן המסקרנות. ראשי העיר יעקב טרנר ורוביק דנילוביץ' תמכו בסטודיו כחלק מתוכנית החייאת העיר העתיקה. חצר העבודה הפכה לדעת מאיר למוזאון הפרטי שלה.

מאיר מספרת כי מכתש רמון היה היעד הראשון בחיפוש אחר חומרים אופניים לנגב. במסעותיה בהמשך הקפידה לקחת עימה מצלמה שאפשרה לה להיות מעין "העין השלישית" שלה. הצילומים היו באיכות של תצוגה בתערוכות צילום וכן בסיס לעבודת הקרמיקה. בעת עבודת הלישה של החומר למדה מאיר את קצב בועות האויר הנבלעות בחומר והכינה לקראת השריפה בתנור כמה עבודות יחד. מאיר נשבתה ביופיו של המדבר, למדה לנצל את צבעיו ומרקמיו ואף יצאה לשטח לאחר שיטפון בו נחשפו צורות וצבעים חדשים. עבודותיה של יהודית מאיר התפרסמו ובשנת 2005 הוצגו עבודותיה הגדולות באוניברסיטת בן-גוריון לצד פסלים ורישומים של הפרופ' חיים פינקלשטיין ופרופ' חיים מאור ונקראו "חול ואבן - יהודית מאיר ודוד פיין". מאיר נכנסה לעולם האומנות לאחר ביקורה של רות דיין (יו"ר משכית) בסטודיו שלה בבאר שבע שרכשה תנור שריפה עבור האומניות. בשנת 1963 הציגה מאיר עבודות בתל אביב שהוגדרו כחלוציות וכתורמות לתעסוקת העולים החדשים. בשנת 1994 נבחרו קצת מעבודותיה לתערוכה בניו-יורק. עוד לפני כן נבחרו עבודותיה "הכדים הגדולים" לעטר את כניסת מלון הילטון. בשנת 1958 הוזמנו ממאיר 60 כדים לעטר את בניין הכנסת החדש. בשנת 1993 התבקשה מאיר להשתתף בעיטור "בית גבריאל" ליד הכינרת. בראשית שנות האלפיים החליט ראש העיר יעקב טרנר להעניק לאומני העיר את הבית ברחוב האבות 55. בדברי ברכת עם פתיחת הבית אמרה מאיר "...שהבית הזה יהיה לתצוגה ומכירה, חשוב לנו שהבית הזה יהיה מרכז תרבות לכל האומנויות ובית קפה למפגשים חברתיים לאומנים בכלל". מאיר עמדה שנים רבות בראש אגודת האומנים בעיר (שהפכה לעמותה) וסייעה רבות בהתנדבות להקמת מוזאון ג'ו אלון למורשת התרבות הבדואית שהוקם ליד קיבוץ להב. מאיר השתלבה בוועדות ובייעוץ למוזאון. האוצרת בזמנו, אורנה גורן, שיבחה את תרומתה החשובה למקום.

מאיר מספרת בגילוי לב על הקשיים שליוו אותה בעת היצירה. עומס המבקרים, התלמידים, הוועדות והפעילות הציבורית מנעו ממנה לא פעם ליצור בחופשיות מנותקת מטרדות היום-יום. "...כל שנות עבודתי - מהתערוכה הראשונה - התמקדו המבקרים בשלוש נקודות יסוד בעבודתי: העבודה בחומר הנגב, השפעת נופי הנגב והעשייה האומנותית בדרום". יתר על כן מוסיפה מאיר כי הבינה שעליה להשתמש בשמה ובקולה להבאת האומנות הדרומית אל מרכזי השיח האומנותי ואל נציגי הציבור המשפיעים בתחום זה. מאיר הסבירה כי בדרך זו החלה לצמוח שפת אומנות מקומית דרומית המושפעת מהרוחות, ענני החול, גוני המדבר, הרגשת היובש והגעגועים לארץ המוצא. התערוכות השנתיות בשנת 1966 ו- 1968 הילכו קסם על הצופים מהמרכז והצפון והתחברו עם חזונו של בן-גוריון ליישוב הנגב. בשנת 1967 נחשפו עבודותיה של מאיר, בעיקר הכדים, לעיניים בינלאומיות. יצירותיה הוצגו באפריל 1967 בתערוכת אקספ"ו במונטריאול והן זכו שם להערכה רבה. בשנת 1995 הציגה מאיר את עבודותיה בהונגריה וזכתה לסיקור תקשורתי חיובי רחב. בשנת 1971 הגיעו עבודותיה שלה ושל יוכבד למוזאון ארץ ישראל והן השתלבו בתפיסת העולם שהתפתחה אז וכונתה "תצוגה נקייה". בשנת 1987, לכבוד יום העצמאות הל"ט של ישראל, הוצגו עבודותיה במוזאון הנגב יחד עם מיטב האומנים הארציים בפיסול ובציור. המשותף לאומנים שהציגו היה היותם ישראלים שורשיים שמחוברים לנוף המקומי. בהמשך השתתפה מאיר בתערוכות בירושלים ובצפון הארץ. באותה עת מלאו לה שישים והיא החליטה שהגיע הזמן להקים תערוכה רטרוספקטיבית בשם "מראות המדבר" של רוב עבודותיה. מאיר אומרת כי את התערוכה ייחדה לבאר-שבע, לנגב ולמדבר. העיקרון שעליו התבססה בתערוכה זו - "משלב דרומי בין חומר לצורה".

בשנת 2001 נמצאה מאיר ראוייה לקבל את התואר "יקירת העיר" מאת ראש העיר ייעקב טרנר. את נימוקי השופטים קרא פרופ' יהודה גרדוס ואולי הבולט בין חמשת הסעיפים שהוא מנה היה סעיף שניים שקבע כי מאיר היא "קרמיקאית עובדת בחומר, משתמשת לעבודתה בחומרים מהנגב בלבד. בעבודתה באים לידי ביטוי נופי הנגב, צבעיהם המיוחדים ואופיים". בין הברכות הרבות שקיבלה מאיר היא גאה במילים החמות שכתבו לה ראש העיר אליהו נאווי ואשתו ברוריה, בנובמבר 2001. מאיר פרסמה בספר אף ברכות מאת מיקי וסידני לוב, פרופ' אבישי ברוורמן מאוניברסיטת הנגב ועוד. נשיאת האוניברסיטה פרופ' רבקה כרמי, העניקה שוב למאיר את "אות יקירת הנגב" לשנת 2010 והפעם היא הרחיבה על פעילותה הענפה של מאיר בנגב, בארץ ובחו"ל: "...לאות הוקרה לאומנית יהודית הדגולה, היוצקת איכויות נדירות בכל פסל, כד ותבליט הצומחים ועולים תחת ידיה; לאות כבוד לפסלת מוכשרת המפליאה לגשר בין נופיו הראשוניים של הנגב והחוויה האנושית, המפיקה מאדמתו חומר והשראה המשתקפים בכל אשר יצרה, ואשר יצירותיה מוצגות בארץ ובעולם... מאמציה נושאי הפרי להקים את בית האומנים בבאר-שבע ...חברה ותיקה באגודת ידידי המוזאון למורשת הבדואית ג'ו אלון... ועל פועלה לעידוד היצירה ועל פועלה לקידום התרבות והאמנות בישראל בכלל ובנגב בפרט." למסכת הברכות הצטרף גם ראש העיר רוביק דנילוביץ' שקבע כי יהודית מאיר נותנת לכל תושבי העיר והנגב את הטעם לחיים.

בסיום ספרה חוזרת מאיר לכמה מילים שכתבה לפני 64 שנה ובוחנת אותם שנית בהיותה בת 90. למרבה הפלא מסבירה האומנית כי עיקרי הדברים נכונים גם להיום. כהרגלה, זלזלה מאיר בנוהגים ונהלים ורק עם הגיעה לגיל מופלג, הכינה את "כרטיס הביקור" שלה על-אף שהכריזה מראש כי לא תשתמש בו ממילא. אם נבחר כמה משפטים מרכזיים מהאפילוג שלה הם יראו כך..." מאדמת הנגב אני מפיקה לא רק את החומר והגלזורות לקרמיקה שלי, אלא גם השראה צורנית ורוחנית". מאיר לא שכחה להזכיר את מדריכותיה שהטביעו בה את חותמן האמנותי - האומנויות הדוויג גרוסמן וחנה צונץ. מאיר מתגאה בכך שהיא מתגוררת ועובדת בעיר העתיקה של באר שבע, בירת הנגב, בבית טורקי ישן שמאפשר לה לעבוד בחצר הפנימית הגדולה ושם גם להציג את עבודותיה עוד לפני הישלחן לתערוכות בארץ ובחו"ל. בעמוד האחרון בספר ריכזה מאיר את רשימת יצירותיה החל מראשית שנות השישים ועד 2019. בין היתר ניתן לקרוא שם שהיא ערכה שבע תערוכות יחיד (הראשונה נערכה בשנת 1987); 21 תערוכות קבוצתיות נבחרות (הראשונה בשנת 1962; וכן 11תבליטי קיר, ללא ציון השנה והבולטים ביניהם: קיר באודיטוריום באוניברסיטת הנגב, קיר בכניסה לבית גבריאל ובכניסה לבית המשפט בבאר שבע.

להפקת ספר/אלבום צבעוני ומהודר זה, נדרש צוות גדול ומיומן שעשה עבודה נאה ומוקפדת. הקפדתי הפעם להביא את שמותיהם כולם: והראשונה לכל שעשתה את התחקיר והכתיבה: לאה פופר; עריכה לשונית: רווית דלויה; עיצוב והפקה: אדם חלוץ, מגן חלוץ; צילום: עקיבא מאיר, גיריש מייסון, דני מכליס, כריסטינה קוקו; התצלומים נלקחו מארכיון המשפחה; גרפיקה: עלוה חלוץ; הספר הופק בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות. מילות סיום: אינני מבקר אומנות ולא זכיתי בכישרונות ליצור כלים, לפסל ולקשט קירות במעטה קרמי-צבעוני. עם זאת ברצוני היה להראות את הקשר בין האומנית יהודית מאיר לנגב, לבאר שבע, לעיר העתיקה ולנוף המדבר ולגרום לכם, עוקבי, לחפש את הספר וליהנות מצילומי הצבע המרהיבים של יצירותיה. לא עסקתי בהשוואות לאומנים אחרים, לא עקבתי אחר ההשפעות הזרות והחדשות בעולם זה שגם האומנית מאיר הושפעה מכך ולא ניסיתי למצוא הקבלה בין יצירותיה לממצאים ארכיאולוגיים מארץ-ישראל ומשכנותיה - על-אף שיש קרבה גדולה ביניהם.