הממשלה לא מתנגדת לחקירת המלחמה; היא מתנגדת לממנה. זו ליבת הוויכוח. במדינת חוק הנחקר אינו בוחר את חוקרו. לשם כך נבנה בישראל חיץ מוסדי ברור, בו הממשלה מחליטה אם להקים ועדת חקירה ממלכתית, אך נשיא בית המשפט העליון ממנה את יו"ר הוועדה וחבריה, ובראשה עומד שופט עליון או מחוזי (מכהן או בדימוס). זה איננו טקס פרוצדורלי אלא מנגנון אמון. החקירה מנותקת מן הפוליטיקה כבר בשלב המינוי.
מכאן נולדה הטקטיקה החדשה: לדבר על "הסכמה לאומית" ועל "קונצנזוס רחב" ולהציע ועדה מיוחדת או פריטטית שבה קואליציה ואופוזיציה ירכיבו יחד את הגוף החוקר. אבל ועדה שנולדת במו"מ בין מחנות היא מטבעה מנגנון של עסקה, לא של קביעת אחריות. גם אם יוענקו לה סמכויות, מקור הלגיטימציה שלה פוליטי. היא נבנית כדי לאפשר דוח מרוכך. ועדה ממלכתית, לעומת זאת, היא מנגנון של אמת ובעיקר אחריות. היא קמה מחוץ לשדה הפוליטי, וחסינה יותר מהתמריץ להימנע ממסקנות אישיות.
מבחינה היסטורית, זה עבד לכאן ולכאן. ועדות אגרנט וכַּהַן (אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי טבח סברה ושתילה) שהיו ממלכתיות ובראשן נשיאי העליון, סימנו כשלים נוקבים והובילו למסקנות אישיות ומוסדיות קשות. לעומתן, ועדת וינוגרד (אחרי מלחמת לבנון השנייה) הייתה ועדת בדיקה ממשלתית שהוקמה על-ידי הדרג הנחקר. גם כשהורחבו סמכויותיה, הלגיטימציה שלה נפגעה משום שהמנגנון נבנה בתוך הפוליטיקה ולא מחוצה לה, ולמרות ההרכב המכובד שלה. זהו ההבדל בין גוף חוקר עצמאי לבין גוף שניזון מהסכמה בין מושאי החקירה עצמם.
ההישענות של בנימין נתניהו על ועדת 9/11 האמריקנית מטעה, שכן היא הוקמה מכוח חוק כגוף עצמאי של הזרוע המחוקקת, עם כללי איזון סטטוטוריים, סמכויות זימון וכפייה וכללי אי-כשרות. כאשר עלה חשש לניגוד עניינים, היו"ר המיועד הנרי קיסינג'ר התפטר בתוך שבועות כדי לשמר אמון. במילים אחרות: זה מודל שנולד בחוק, כדי להתרחק מן הרשות המבצעת שנחקרת. "דו-מפלגתיות" אמריקנית אינה "פריטטיות" ישראלית.
בג"ץ קבע לפני חודש, כי "אין מחלוקת אמיתית" בדבר הצורך בהקמתה של ועדת חקירה עצמאית ומקצועית לאירועי 7 באוקטובר, והורה לממשלה לעדכן בתוך 30 יום מה עלה בגורל ההקמה. זהו קו אדום חוקתי: כאשר הרשות השופטת מזכירה למבצעת את חובתה לבירור אמת, אי-אפשר להסתתר מאחורי רטוריקה של איזון וקבלה ציבורית. גם הזירה הציבורית ברורה: ארגוני המשפחות ונפגעי האסון מבקשים בעקביות ועדה ממלכתית ולא גוף פוליטי. קשה לדבר על אמון הציבור ולוותר על אמונם של מי שזכותם לאמת היא הראשונה במעלה.
מול כל אלה, נתניהו שב וטוען שוועדה ממלכתית לא תזכה לאמון וכי יש להקים גוף מאוזן שיהיה מקובל על כל העם. זה נשמע ממלכתי, אבל בפועל הופך את האמון הציבורי לווטו פוליטי. אם לא כל המחנה יסכים על כך, לא תהיה חקירה. אשר לכך, אמון אמיתי נבנה מפרוצדורה עצמאית, עקבית ושקופה, שקבע המחוקק עצמו ולא מאיזון מפלגתי שייצר מתוקפו עוד מו"מ.
הפתרון איננו מסובך; נדרשת רק החלטה. להקים ועדת חקירה ממלכתית עכשיו על כל סמכויותיה (זימון עדים, דרישת מסמכים, גישה לחומר מסווג, מכתבי אזהרה); להעביר את המינוי לידי נשיא העליון כקבוע בחוק; לעגן מנדט מפורש של כשלים מודיעיניים ומבצעיים, תהליכי קבלת החלטות בקבינט ובמל"ל, יחסי דרג מדיני-ביטחוני ותפיסות מדיניות ארוכות שנים; להעניק סמכויות מלאות; ולקבוע לוחות זמנים: דוח ביניים ממוקד בתוך 90 יום, ודוח מסכם במועד קבוע מראש.
כל פשרה פריטטית תהיה שמיכה קצרה שמכסה אחריות ומקררת אמון. מי שחושש מן הממנה חושש מן העצמאות, וזו, בסופו של דבר, הוכחת הנחיצות של החיץ החוקתי.