לאחר מקרי רצח ההולכים ותוכפים בתדירות מבעיתה יש מי שאומרים - הכתובת הייתה על הקיר, כלומר - זה היה רצח ידוע מראש, אשר היה צריך למנוע אותו. והוא לא נמנע. לא מן הנמנע בגלל סיבות שונות. 1. הקיר מלא כתובות וקשה להבחין מה כתוב. מה מן הכתוב הוא קריאת מצוקה קשה, חריפה, קיומית; מה הוא רצון לתשומת לב ואף לאהבה; מה סתם קשקוש מקושקש. 2. יש קירות רבים, ואין לדעת איזה הוא הקיר שעליו נכתבות הזעקות. 3. קירות רבים הרוסים ולא ניתן לקרוא בהריסותיהם דבר. האמת (המרה) שרובנו ככולנו הפכנו קהים יותר, מנומנמים יותר, פחות אמפטיים, פחות אכפתיים. זו בזו שלובות ומהולות בנו זילות החיים וזילות המוות. אפשר להיווכח בכך כמעט בכל מקום, כמעט בכל זמן. לפנים, כאשר היה מתפרסם "הותר לפרסום" על נפילת חייל, הייתה הארץ כולה עוצרת נשימתה, כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה - הדגל הורד לחצי התורן. באופן לא רשמי שקטה הארץ. לא אחת בוטלו תוכניות בידור, לכל הפחות לא שודרו בהן פרסומות מסחריות (אולי אות ואולי סימן לכך שכסף זה לא הכל בחיים...) איפה הם הימים ההם. כתובות רבות מכסות את הקיר, לא מותירות בו אף לא מקום קטן לצייר עליו, נגיד, יונה. פחות אנשים מתעניינים - מה כתוב. מי כתב. על מה. על מי. כתבו, אז מה. על קיר, נו. מה העניין. "הכתובת הייתה על הקיר" היא אמירה שחוקה, חבוטה. מלים לא אומרות מאום. מביך לומר זאת אבל אנחנו נדרשים להשיב לחיים את הערך הקיומי הבסיסי שלהם - לקדש אותם בהיותם יקרים מכל בשל חד-פעמיותם, בשל אי-הפיכותם. וכן - להכריז ולאסור מלחמת חורמה על רוצחים שפלים הרוצחים אנשים על לא עוול בכפם. אני מבקש להעלות השערה: אולי משום שמאות בני אדם נרצחים במקומותינו גם כשאין, לכאורה, מלחמה, אולי, אני מעז לשער בזהירות שגלומה בה גם בקשת סליחה על עצם ההעזה, כי כאשר מתירים לפרסום שמות, המוות, אף שהסיבה לו וההקשר שלו שונים תכלית שינוי מרציחות שמתבצעות חדשים לבקרים בארצנו, זה כבר לא מזעזע כמו שזעזע לפנים. זה כבר לא מרעיד את אמות הספים. נורא לשער, אבל אולי זה מכבר נרמלנו את המוות? אולי התרגלנו אליו?