היום שלחתי למנויי 'פיוט' מהכפר הבולגרי הרהור על שירו של משורר מיוחד במינו, שהגיע מעידן אחר. את ההרהור והשיר ואת 961 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. בשנת 1988 קיבלתי כתב-יד של משורר מיוחד במינו, חריג בתרבות העברית וגם בחברה הישראלית. דוד טובי (2009-1936) היה איש גדול שעבד במשך שנים כמלח וכעובד נמל בנמל חיפה, והגיע לישראל בילדותו ממצרים. שפת אמו הייתה לדינו, שפת הרחוב שבו גר הייתה ערבית, ובבית-הספר שבו למד דיברו צרפתית. מן הספנים שאיתם עבד למד אנגלית, וכבר בגיל צעיר הוקסם מן התרבות הקלאסית ומן השירה האנגלית. את שיריו כתב באנגלית הקרובה יותר לשירה הקלאסית מאשר לאנגלית של ימינו, והיה קסם באופן בו תיאר באמצעותם את בתי-המרזח של חיפה, את המלצריות וגם את מזג האוויר וסצינות הלקוחות מנוף אירופי שמעולם לא גר בו. תרגמתי את השירים שניתן היה לתרגם לעברית ושלחתי אותם למנויי 'פיוט', ומאוחר יותר גם פרסמתי אותם בספר תרגומי-השירה שלי ('צליל חצוצרות המלאכים'). לאחר מותו הוציאו ילדיו שלושה ספרים שתורגמו על-ידי מתרגמים שונים. את השיר 'כאשר תבין' קראתי בספר שיצא לאור לאחרונה, 'להישאר ער זה כמעט כמו למות', בתרגומו של ליאור שטרנברג (הוצאת כרמל, ידיעות אחרונות, 2025). פגשתי שוב את דוד כחמש-עשרה שנים לאחר שפרסמתי את השירים הראשונים שלו, שתורגמי לעברית. בינתיים הוא נפגש בבארים של חיפה עם נתן זך, שתרגם מבחר קטן בחוברת 'הנה' שערך, בשנת 1995. התרגום של זך עורר בו ציפיות שלא התגשמו. קשה לתרגם את שיריו לעברית, לא רק משום שלא נכתבו בעברית אלא משום שסגנונם ותוכנם משתייכים לתרבות אחרת ולתקופה אחרת, כאילו נכתבו על-ידי מי שהגיע בספינת-זמן לתקופה שאינה מוכרת לו. הוא נותר מרוחק ובודד גם לאחר פרסום שיריו על-ידי ועל-ידי זך. כשנפגשנו הוא היה עצוב ומיואש, וניחם את עצמו בבקבוק וודקה, שידע להוריק אל תוכו בלגימה אחת. נדמה לי שהשיר הזה מעיד על הציפייה שלו להכרה בגדולתם של שיריו. השיר נפתח במשפט מורכב בן שלושה חלקים. בחלק הראשון הוא מתאר את האכזבה: "כַּאֲשֶׁר תָּבִין שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תַּגִּיעַ לַגְּבָהִים אֲלֵיהֶם הִשְׁתּוֹקַקְתָּ". פגשתי משוררים רבים בחיי, שהשתוקקו לתהילה, אבל הוא היה היחיד שידע שלא יזכה בה, לא משום שאינו ראוי לה אלא משום שאין מי שיכיר בה. בחלקו השני של המשפט, כמו בסוגריים, הוא מתאר את האשליה הזמנית: "תְּכוּפוֹת בִּקַּשְׁתָּ גְּדֻלָּה וּתְהִלָּה שֶׁמְּעַטִים מַשִּׂיגִים". דוד היה מודע לזרותו ולאי-השייכות שלו לתרבות שבה חי, למקום שבו חי ולשפה שבה כתבו המשוררים שחיו בתרבות הזו. בחלקו האחרון של המשפט מוותר דוד על העתיד שלא יספק לו את מבוקשו: "כַּאֲשֶׁר תָּבִין זֹאת; יִהְיֶה עָלֶיךָ לְנַחֵם אֶת עַצְמְךָ בִּמְחוֹזוֹת הֶעָבָר". כפי שהכיר באכזריות צוננת בזרות שלו, ובחוסר הסיכוי לזכות בהוקרתם של בני-המקום בו חי, כך הבין גם שעליו להתנחם באותה תרבות עבר עשירה ומורכבת שבה כתב. רק הוא יוכל לנחם את עצמו, במקום שבו איש אינו מבין את שפתו. הוא יודע שנחמת העבר גם היא נחמת שווא, ובכל זאת הוא מציע לעצמו מעין תרפיה והקלה בהתרפקות על מה שאיש חוץ ממנו לא יוכל לדעת: "שָׁם, הַרְחֵק מִן הֶעָתִיד שֶׁאֵין לוֹ מָה לְהַצִּיעַ לְךָ עוֹד, תְּסַפֵּר לְעַצְמְךָ שֶׁכָּל שֶׁהִשְׁתַּבֵּשׁ אֵין לוֹ קֶשֶׁר אֵלֶיךָ". השיר מסתיים, לכאורה, בתובנה מוזרה. הוא מעודד את עצמו להגן על כבודו העצמי באמצעות תירוצים ושקרים והסברים שיספקו לו מפלט מפני האמת הצורבת: "וְתוֹקִיר, בְּלִי בּוּשָׁה, אֶת אוֹתָהּ רְמִיָּה עַצְמִית, מֵנִיחַ לָהּ לָבוֹא בִּמְקוֹם מָה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה". אבל זו, כמובן, אירוניה במיטבה. ההצעה למצוא נחמה בהסברים ותירוצים מתאימה דווקא לאלו שלא הכירו בו, למשוררים הרבים שמתרצים את אי-הפרסום שלהם בחוסר-ההבנה של המבקרים והקוראים. דוד לעק לאלו שהסתפקו ב"אוֹתָהּ רְמִיָּה עַצְמִית". דוד טובי לא חיפש נחמה ולא האשים את הסביבה בכישלונו. זה אינו שיר על כישלון ועל אי-הכרה, אלא שיר של אדם שמודע ליכולתו ולהישגיו ואפילו לגדולתו, ובו-בזמן מודע גם לבדידות הקשה שבה הוא חי. זו לא רק הבדידות החברתית, שהרי תמיד מצא עם מי לשתות, אלא הבדידות התרבותית, האינטלקטואלית, של מי שחי בקרב אנשים שאינם מבינים את שפתו. לכאורה, אני מייצג בחיי ובמעשי את הקוטב המנוגד לחייו של טובי. נולדתי בישראל, דור עשירי למשפחה מכובדת שהקימה תשתית לחיים בארץ-ישראל עוד לפני שהציונות השתלטה עליה (יואל משה סלומון), אני כותב בשפתי, העברית, פרסמתי יותר מחמישים ספרים ואני מוכר בתחומים בהם אני עוסק. אבל למעשה אני מזדהה עם בדידותו של דוד טובי. תמיד חשתי זר ודחוי בתרבות הישראלית, וגם בתרבות העברית, ולמרות הספרים הרבים שכתבתי, שיצאו לאור תחילה בהוצאות הגדולות והידועות, על חשבונן, ולמרות שהקמתי הוצאה לאור קטנה שהתמקדה במחברים בעלי שיעור-קומה (פרויד, יונה וולך), למרות זאת גם אני ויתרתי על אותה "רְמִיָּה עַצְמִית", והפסקתי להדפיס את ספרי ההוצאה לאור וגם את ספרי החדשים. כמוהו, אני יודע שהתשוקה להכרה ולתהילה חסרת כל ערך, ואינה משתווה, למשל, לרגע אחד של אהבה בין הורים לילדים.