התגברות האיומים על אישי ציבור, נבחרים ושאינם כאלה, הן מבחינת תדירותם והן מבחינת חומרת האיומים והיווצרות אווירה ותחושה כי מימושם אפשרי ואף צפוי - מעוררת חלחלה. יותר ויותר נשמע בימים אלה בשיח הציבורי, בפאנלים השונים בטלוויזיה וברדיו - ודאי גם ברשתות החברתיות הרעילות והארסיות - הביטוי "זה ייגמר ברצח". התחושה שזה, חלילה, ייגמר ברצח משותפת למספר רב של אנשים. רצח אינו עוד דבר מופרך. הוא ייאמן. הוא ייתכן. יכול להיות שאנחנו קרובים יותר מאשר אנו משערים ליום שבו יירצח חלילה פוליטיקאי, איש תקשורת ו/או ידוען.
מדי יום נרצחים אנשים על-רקע פלילי, אנשים נהרגים בתאונות דרכים. אין רצח דומה למשנהו וקשה ומביך לדרג מדרגות של חומרה ברצח בני אדם, ובכל זאת - רצח של איש ידוע בציבור בשל עמדות שהוא נוקט, דעה שהוא מביע, "מחנה" שהוא מייצג נתפס, עדיין, כרצח מזעזע יותר, חמור יותר.
אני מבועת מהמחשבה שזה לא ייגמר רק ב"זה ייגמר רק ברצח". באווירה שבה הולך ורב, בעלייה מבהילה בשיעורה, מספר הנרצחים במקומותינו. גם אם חלילה, יירצח איש שהרצח שלו יזעזע אותנו ליממה אחת, אנחנו נחזור מהר מאוד, מהר באופן כמעט לא אנושי, לשגרת חיים, שרצח הוא חלק מובנה בה ובלתי נפרד ממנה. הכל ייאמן. הכל ייתכן. הכל אפשרי. גם רצח שלא יעלה לכאורה על הדעת ואם יעלה - כסיוט.
כאשר נשמע כאן באחרונה, השכם והערב, לילות כימים, המשפט - "זה ייגמר ברצח", אני נחרד מהמחשבה האיומה והנוראה הטורדת את שארית מנוחתי: לא. זה לא ייגמר בכך.
האוויר והאווירה רוויים אדי דלק של אלימות, רוע, שנאה. לא נדרש הרבה על-מנת להפוך אותם לחומר בעירה פעיל. די בגפרור. ארור הגפרור.
שיח חברי טבעי, פשוט, עם מי שהיו עד זה מכבר לא רק חברים טובים שלי אלא חברים קרובים, מוערכים ומבורכים, כמעט בלתי אפשרי כיום. אני לא מוצא איתם לא רק מכנה משותף, אפילו שפה משותפת אין לנו. אומנם כולנו דוברים עברית, אבל מדברים בשתי שפות שונות, מקבילות, אשר אין ביניהן אף לא נקודת השקה אחת. אין אפילו טעם לזעוק שהכתובת על הקיר, כי הם לא רואים ואם יראו - לא יבינו את הכתוב, ואם יבינו - יכפרו בו, ייחזו אותו לרעיון עוועים של שמאל עלוב ומתוסכל.
ובעיני רוחי אני שומע מישהו מלטש סכין, דורך אקדח. תגידו לי בבקשה שאני הוזה ממוחי הקודח. ארורה היא נבואתי. הלוואי שאיחשב נביא שקר ובלבד שלא ייפגע איש. הלוואי שהרע מכל מאחורינו.