יש קו מקשר בין הפסיקה התקדימית נגד כתב ערוץ 14 הלל ביטון רוזן (80,000 שקל הוצאות משפט בתיק פשוט יחסית), לבין מכשיר המעקב שהושתל ברכב של מגי טביבי, ההתנהגות המחליאה כלפי הדר מוכתר והאיומים ברצח על ינון מגל ויעקב ברדוגו. אינני נכנס לשאלה אם הפסיקה נגד הלל מוצדקת, אבל אין מחלוקת שגובה הסכום שנפסק נגדו חריג מאוד בנסיבות הללו. פרופ' משה כהן אליה כבר כתב כי בית משפט השלום בת"א, שבו התנהל ההליך, ידוע כבית משפט "קפלניסטי". יש בהחלט מקום לחשוד שביודעין או באופן תת-מודע, לפסיקה התקדימית נגד הלל הסתננו שיקולים פוליטיים לצד אלה המשפטיים - אולי אפילו במקומם. וכאשר זו התחושה הרווחת (אפילו אם לא היה זה המצב בפועל), המסר מחלחל למטה: מערכת המשפט בישראל לקחה צד בוויכוח הפוליטי, ואינה נוהגת בדין אחיד כלפי ימנים ושמאלנים. קם פה מעמד של אנשים שחשים שיש להם "פטור מהחוק" - ויש הרבה מאוד סיבות לחשוד שלתחושה הזו יש בסיס. אין לי ספק שהשופט שפסק כך נגד הלל לא רוצה לראות את מגי מאוימת או את ברדוגו חלילה נרצח; אבל המסר - בין אם מכוון או לא - עובר היטב: חוק אחד לימנים, ופטור מהחוק לשמאלנים. המצב הזה מרסק את הדמוקרטיה הישראלית ומהווה שחיתות ערכית, ארגונית ומוסרית מהמדרגה החמורה ביותר. חייבים להכחיד אותו, אחרת באמת אפשר לסגור את המדינה.