"שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר." (בראשית כ"ה, כ"ג) בפרשת תולדות, אותה אנו קוראים בשבת זו, אנו נחשפים לנבואה עתיקה, מהותית, כמעט מצמררת בעומקה: שני עמים נולדים מאותו רחם, צומחים ליד זה, אך מתפתחים במסלולים מנוגדים. המתח הזה, הנוכח כבר מרגעי ההיווצרות, מלווה את ההיסטוריה המזרח-תיכונית עד ימינו. היום, אחרי מאורעות החטיפה, השבי והשיבה, אנו עומדים שוב מול הרגע שבו הדינמיקה בין העמים יכולה להתפרש מחדש. פרדיגמות שנראות כאילו היו חקוקות בסלע מאות שנים, למעשה גמישות יותר ממה שנדמה, וזהו בדיוק הרגע שבו מעז יכול לצאת מתוק. השבת החטופים, כואבת ומורכבת ככל שתהיה, יצרה בפעם הראשונה מזה שנים תמונה ברורה בעולם: יש צד שמחזיר ילדים להורים, ויש צד שמשתמש בילדים כמגן אנושי. יש צד שמוכן לשיחות, ויש צד שמוכן רק לשפיכות דמים. אבל הפעם לא נהיה יותר מובלים ומרימים ידיים בטענה שאין פרטנר. הפעם אנו נוביל לפתרון. הקו המוסרי חד, גלוי, והעולם רואה אותו. הפעם, בשונה משנים עברו, שבהן ישראל הופיעה בזירה הבינלאומית כמי שמגיבה, כעת היא נתפסת - כמי שמובילה מאבק צודק, אנושי, מורכב אך מוצדק. העולם הערבי, שרבים ממנהיגיו מבינים שהקיצוניות מהווה איום גם עליהם, מגלה פתיחות חדשה, זהירה, שברירית, אך אמיתית. הדרך לשלום אינה פתוחה, אבל היא לראשונה אפשרית. ההזדמנות: לגרור את העולם הערבי לפתרון היא ממיתה. לא בכוח, אלא בכיוון הנכון.זהו רגע שבו לישראל יש יתרון לגיטימי, לא כוחני: היא נתפסת כמגינה אך חזקה מאי פעם. לא כתוקפנית, אלא כעקבית, לא כפזיזה אלא כאחראית. לא כמי שמונעת מדחף אלא כמי שמונעת מתוך רצון לעצב את המציאות בידיה ולא להתגרר לתוכה. העולם הערבי מבין שהמשך הסטטוס-קוו מסוכן לכולם:

• ההקצנה זולגת לגבולותיהם

• אירן מנצלת ואוכלת מבפנים

• העם הפלשתיני שקוע בפיצול נצחי

• הכלכלה האזורית מדממת

במקום שבו כולם מפחדים מהכאוס, נוצרה הזדמנות לייצר בריתות מתונות, הסכמות הדרגתיות ותהליך שלוקח את כל האזור לעידן חדש. כעת הזמן לומר לעולם הערבי: "כולנו יודעים שהדרך הישנה נגמרה. בואו ניצור דרך חדשה לפני שתיבלע על-ידי הקיצוניים." המפתח: יוזמה ישראלית חזקה. לא דשדוש ולא השהיה. דשדוש עכשיו יהיה אסון אסטרטגי לדורות. ההיסטוריה לימדה אותנו: כאשר ישראל מגיבה במקום להוביל, אחרים כותבים את הנרטיב במקומה. היום, אחרי שהעולם ראה את המחיר האנושי של הסכסוך, זו השעה לישראל לנסח חזון ברור וחד:

• פתרון מדיני הדרגתי

• שיקום הומניטרי בפיקוח בינלאומי

• ברית אזורית נגד טרור

• יצירת אופק כלכלי לחיים נורמליים משני צדדי הגבול

אם לא נעשה זאת כעת, נתעורר בעוד שנים למציאות שבה הנסיבות קבעו אותנו, במקום שאנחנו נקבע אותן. במובן העמוק ביותר, התנ"ך מלמד שהמאבק בין העמים הוא לא גזרה שמימית, אלא מסע של בחירה אנושית. "ורב יעבוד צעיר" אינו משפט של שליטה, אלא משפט של תנועה, שמי שחלש מתחזק, ומי שחזק לעיתים חייב להוביל. היום, לישראל יש את היכולת להוביל. לא להיכנע לכאב, לא להיתפס כמי שמבוהלת מהצלחתה הביטחונית, אלא כמי שמנצלת את הרגע כדי לעצב עתיד. אם נדע למנף את השיבה של החטופים, את הבהירות המוסרית, ואת ההבנה הבינלאומית, נוכל לייצר שינוי אשר אולי ייקח זמן, אבל יתחיל כאן. זהו הרגע שבו מעז יכול לצאת מתוק. אם נבחר בכך.