בסדרת ראיונות שערכתי בזמנו עם ישראל טל, סגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, הוא העריך באָזנַי כי השגיאה העיקרית של צה"ל בקרב ה-8 באוקטובר הייתה שהכוחות הוכנסו לקרב טיפין-טיפין. "אם היו מנחיתים אגרוף שריון על הארמיה המצרית השנייה, הוא היה הולם ושובר את המצרים. אבל כששלחו פה טנק ושם טנק, לא היה סיכוי להזיז אותם מהמִתחם שאִרגנו באופן חפוז". במסמך שהגיש לוועדת אגרנט טען אלוף הפיקוד, שמואל גונן, שהאשם העיקרי בכישלון היה מפקד האוגדה אברהם אדן, אשר לא שלט באוגדתו, לא כפה את פקודותיו על מפקדי החטיבות שלו, ואלה האחרונים לא ביצעו את משימותיהם: "התקפה ממש לא הונחתה. במקום זאת 'שיפרו׳ (עמדות), ׳קיצרו טוָח׳, ׳יִישרו קו׳, ׳היו זהירים׳... וכו׳¹ – ולא הונחתה הסתערות רבתי, שלה ציפיתי, ובצדק. הכוחות שהיו בידי אדן והשיטה שהוכתבה לו היו מביאים, לוּ בוצעה התוכנית, להצלחה. ציפייתי, לתקיפה מרוכזת של שתי חטיבות או שלוש, על משימה אחת, היה לה על מה שתסמוך. בהתחלה היו לו ביד שתי חטיבות, והחל משעה 12.16 היו לו שלוש חטיבות מרוכזות ברדיוס של שבעה קילומטרים מ׳חיזיון'. ב-13.20 דֻּוַּח לי רשמית כי שולטים במצב והעניָנים מתארגנים... רק ב-14.33 שומעים ברשת, בפעם הראשונה, שמח"ט אחד של אוגדת אדן אינו יודע ׳אם הגדוד שתקף זה עתה נמצא בצד שלנו, או בצד שני כבר'. האוגדה עדיין אינה מוטרדת, אינה מודאגת ואיננה מצפה לעזרה, פרט לסיוע אויר... ההתקפה באזור 'חיזיון' הייתה בהחלט במסגרת המשימה של השמדת כוחות, כפי שעולה בבֵרור מההקלטות. לא נתתי שום פקודה שיכולתי לצפות שתביא לפיצול כוחות, ולהסחת דעתו של אדן, עד כדי ויתור על השגת המשימה העיקרית... אדן הבין את המשימה – תקיפה מצפון לדרום... הוא נתן פקודות ברוח זו, והדבר לא עלה בידו, והתנועות היו ברובן על ציר ׳חזיזית׳, במקום שלא היה אויב, וכשנוצר מגע, המגע היה חזיתי ממזרח למערב במקום מצפון לדרום... מהאזנה לרשת הקשר של אוגדת אדן מתברר, שהעניָן פשוט לא התבצע. הוא ניסה לכַוֵּן את המח"טים, אבל הם ביצעו אחרת מהפקודות שלו. ההתקפה של חטיבות אוגדת אדן ממזרח למערב במקום מצפון לדרום, הייתה תוצאה ישירה של עובדה זו".² בראיון עִמי אמר גונן שבסיכומים של אותו יום התברר, ש"אדן לא תקף כלל ולא הביא את אוגדתו למגע עם המצרים. בשעה 11.30 הוא שלח את הגדוד של חיים עדיני ל'חיזיון׳, וחלק מהגדוד 'נדפק'. בשעה 14.30 הוא הכניס את הגדוד של אסף יגורי ל׳חיזיון׳, מבלי שתֵּאֵם בין החטיבות ומבלי שפקד על חטיבה אחת לחפּות על השנייה. יגורי תקף בלי תחמושת לתותחים, כי בלילה שלפני-כן הוא תקף את קנטרה ולא חימש מחדש. לדעתי, אדן לא הבין את הקרב, לא שלט בקרב ולא דִּוַּח אמת לפיקוד, כי הוא לא ידע מה קורה אצלו. ה-8 באוקטובר, זה היום של אדן. הוא טיפוס שקורא פקודה ואחרי רבע שעה אינו זוכר כלום. דיברו על זה בצה"ל לפני המלחמה, אבל ב-8 באוקטובר 1973 זה התברר לי באופן מוחלט". ממשיך גונן: "היום אני יודע שב-8 באוקטובר לא היה ניתן לצלוח את תעלת סואץ, כי ציוד הגישור שלנו עדיין לא היה שמיש, וטנקים שלנו לא יכלו לעבור את התעלה על גשרים מצריים. "אני שגיתי בהערכת יכולתם הצבאית של המצרים. הֶערַכתי אותם לא נכון, ולא הייתי היחיד בצה"ל. אף אחד מהמפקדים הבכירים לא נמלט מהטעות הזאת. חשבתי שהם לא השתנו. אני נלחמתי בשדה הקרב בכל מלחמות מדינת ישראל. במלחמת העצמאות, כאיש פלמ"ח בגדוד של אורי בן-ארי; במבצע ׳קדש׳, בגדוד של אדן ובמלחמת ששת הימים כמפקד חטיבה 7. נלחמתי בכל המלחמות הללו נגד חיילים מצריים, וחשבתי שהם לא השתנו. אבל במלחמת יום הכיפורים הם היו שונים". חברי ועדת אגרנט לא קיבלו את טיעוניו של גונן וקבעו, בדוח שפורסם לציבור, שהוא "לא הכין תוכנית מבצע מפורטת ולא דאג שפקודת מבצע תוצא ותגיע למפקדי גַּיְּסותָיו. לא וִדֵּא שאכן הצטברו כוחות ונערכו כנדרש לקראת המבצע... משהחל הקרב ניהל אותו ללא מערכת שליטה ועבודת מטה אפקטיביות, נמנע מלפקד פנים אל פנים על גַּיְּסותיו, ועל-ידי כך לא עמד מקרוב על הנעשה בשדה הקרב. קיבל החלטות מכריעות על הזזת אוגדה מגִזרה לגִזרה, בחופזה ובטרם וִדֵּא בכל האמצעים שאכן הושגו המשימות כפי שהוגדרו לו על-ידי הרמטכ"ל כתנאי להזזת האוגדה. שינה תכופות משימות לאוגדות והטיל עליהן משימות חדשות ללא החדרת מידע לכוחותיו על כוחותינו ועל האויב. גרם לכרסום בהדרגה במטרה ובשיטה שהוטלו עליו על-ידי הרמטכ"ל, בהיותו להוט אחרי חצייה מהירה של התעלה, בלי שנוצרו התנאים ההכרחיים למהלך כה מכריע". אשר לאדן, בספרו הוא השיב לכל מבקריו (עד 1979), והִרבה להתנצל. האחראים הראשיים לכישלון היו, לדבריו, שמואל גונן, ומי שגידל את גונן בשריון³ ומי שמינה אותו לאלוף פיקוד הדרום. אדן הציג את גונן כאדם לא מאוזן, המתחנף למפקדיו ומתעלל בפקודיו, אפילו הם בעלי דרגות גבוהות, ולכן אין הוא ראוי לפקד על חיילים. אדן טען שהוא עצמו שׂם לב לזאת כבר לפני המלחמה, והִפנה לכך את תשומת-לבו של הרמטכ"ל אלעזר, אבל אלעזר דחה אותו בקש. אדן מביא תֵאור המחזק את טענתו: "באחד התרגילים, כש'דדו' פיקד על אוגדה, שימשתי כראש המטה, וגונן כקצין אג"ם. במשך התרגיל חזיתי מקרוב כיצד לא הצליח גונן לבצע את תפקידו. זאת, משום שזעק והִלֵּך אֵימים על עוזריו, וגרם להתאבּנותם מרוב פחד. נוצר מצב שאנשים לא היו מסוגלים לסייע לו. מאליו מובן שבתנאים אלו לא הצליח גונן למלא את תפקידו. "בתום אותו תרגיל ביקשתי פגישה עם 'דדו'. ניסיתי לדבר במתינות. סיפרתי לו על התנהגותו של גונן, ועל מה שנתגלה לי בתרגיל. הדגשתי את הסכנה שאני רואה לצבאנו מקצין כגונן. הוספתי שהתופעה לא הפתיעה אותי וידועה לי מכבר. בכל-זאת, אני רואה חובה אישית לעדכנוֹ בכך, שכן המדובר בקצין בדרגה גבוהה, ובדמותו של צה"ל. אמרתי שלדעתי אין בצה"ל מקום לקצינים כאלה. 'דדו' הקשיב קשב רב, פניו הרצינו, אולי ידע שאינני מגזים. הוא הרהר קמעה, נאנח וסיים: ׳או-קיי, ברן, אני אדבר אִתו על כך׳. ידעתי שנכשלתי". מסיפור זה מסתבר שלא רק גונן, אלא גם דוד אלעזר לא היה ראוי להיות קצין בכיר בצה"ל, ובוַדַּאי שלא רמטכ"ל. אדן ביקר בחריפות את תִפקודו של שרון באותו יום. הוא האשים אותו שלא הגיש סיוע, כזה שניתן היה לצַפות מאוגדה שכנה, בכך שנטש מאחזים חיוניים כאשר גונן שלח אותו דרומה, ובכך שלא מילא פקודה של גונן להעביר לאוגדתו של אדן גדוד אחד. ביקורת זאת, גם אם היא מבוססת, אין לה כמעט כלום עם מה שאֵרע לאוגדתו של אדן. על תפקודו שלו, אמר אדן: "שגיאתי הגדולה ביותר הייתה שתקפתי לעבר התעלה... לא עלה בדעתי כי אפשר הדבר שפקודות תינתנה שלא לאחר שיקול-דעת, כפי שצריך להיות". אחרי המלחמה הוא הגיע למסקנה שהוא לא היה צריך למלא את פקודותיו של גונן, ואף לא להתחשב בהן. אדן הודה ש"למרות הלחץ עלי לא האצתי במפקדי החטיבות ולא דחקתי בהם". הוא גם הודה ש"נֹּהַל הקרב היה לקוי. התֵאוּם והשליטה שלי לא היו מספיקים, ובהתקפה השנייה לא הצלחתי למנוע מחטיבת נתק'ה להסתער לבדה. גם מפקדי החטיבות לקוּ בתֵאום ובשליטה. גבי, נתק'ה ואריה לא הצליחו למנוע הסתערות בגדוד יחיד בלבד בחטיבותיהם". את טענת שרון ואחרים, שצריך היה לתקוף את הארמיה השנייה בשתי אוגדות, דחה אדן: "אילו כך עשינו, היו אבדותינו מרובות עוד יותר, ולא היינו משיגים דבר... התקרבות שתי אוגדות לתעלה בנסיבות כאלה הייתה מסתיימת בכישלון חרוץ".

בשעות שבין 00.25 ל-03.00, אור ליום ג׳, ה-9 באוקטובר, נפגשו דיין ואלעזר עם גונן, אדן, שרון ומנדלר באום-חשיבּה. הפעם לא נפקד מקומו של שרון בפגישה. שרון היה המאשים, אלעזר וגונן היו הנאשמים. אריה בראון תֵאר בספרו את הדיון: גונן אמר שההתקפה של אוגדת אדן התחילה יפה. היא נתקלה בטנקים מצריים בודדים ולכן הורה לאדן להתקרב לקו המים ולשרון לנוע לעבר העיר סואץ. בשעה 14.30, כשהתברר שהתקפת אדן נעצרה ולאוגדה יש נפגעים רבים, החליט להחזיר את אוגדת שרון ולהפעילה בגִזרה המרכזית. ההתקפה המשולבת של אוגדות אדן ושרון הייתה אמורה להתחיל בשעה 17.00, אך אז תקפו המצרים בעוצמה רבה בגִזרת גשר פירדן. מצבת הטנקים של אוגדת אדן ירדה מ-170 בתחילת היום ל-50 טנקים. לכן הוא (גונן) נמנע מלהכניס את אוגדת שרון לפעולה. גונן המליץ להמשיך מחר במתקפה משום ש"ההרגשה לעמוד היא לא טובה... ביומיים האחרונים הפיקוד היה זקוק לסיוע אֲוִירי מסיבי אך לא קיבלוֹ. אם יקבל סיוע אויר חופשי, אני ממליץ על כיבוש השׂרטון ופורט סעיד. אם נעשה זאת בלי אריק, נוכל להכניס אותו בסואץ". שרון העיר על כך: "אבל אין גשרים, ולא הייתי בונה על נס שנשאר גשר". אדן רתח מזעם. הוא כתב בספרו: "הייתי עייף, הַרגָשָתי הייתה כבדה... חשתי רוגז עצום על הסטייה מן הסיכום, על השעות של חוסר אונים... תחת הרעשות ארטילריות, כשאנו ממתינים לתגבור ולסיוע אֲוִירי שבושֵש לבוא. לא ידעתי דבר על עצם העובדה שהתוכניות שונו, ומה היו השיקולים להוצאת אוגדת שרון מן החזית... והייתי עייף מכדי לשאול שאלות באותו לילה... חששתי כי האוגדה קרובה להתפוררות לאור המכות הקשות שספגה והאבדות הכבדות... על-אף שהייתי מודע שגם את מעט העזרה שביקשתי לא קיבלתי. נמנעתי מלבטא את הטענות שרבצו על לבי. אמרתי לגונן כי אני משאיר לבֵרור לאחר המלחמה מדוע לחצו עלי להסתער לכיווּן התעלה ולתפוס מאחזים קטנים במערבהּ, בּלִוְיַת אינפורמציה מטעה שהמצרים בורחים". דיין כתב: "ברן היה מוכה. לא אבדה לו רוח הלחימה, אבל המהלומות שספג נתנו בו את אותותיהן. הוא הסביר שאי-אפשר להמשיך בשיטת ׳עליהום׳. כך רק יֹאבדו לנו טנקים ולניצחון לא נגיע. אנו זקוקים לתוספת כוח-אש נגד חיל הרגלים המצרי, לסיוע ארטילריה ואויר, ואת הטנקים צריך להפעיל ביֶתר שיקול וזהירות. "אריק רתח מזעם. הוא למד, ניתח והבין את המתרחש בזירה. התשובה שהציע הייתה נכונה – לצלוח את התעלה, להשמיד את סוללות הטילים, ולהגיע לעורפן של הארמיות השנייה והשלישית. אבל הוא הדגיש שאין לסמוך על נִסים. אי-אפשר לתכנן על סמך הנחה שנצליח ללכוד גשר מצרי במצב תקין, ועליו יעברו כוחותינו. הכרחי שיהיו לנו גשרים משלנו ודוברות – ואלה עדיין לא הגיעו לקרבת התעלה. "ענין הצליחה היה, כמובן, דבר מורכב הרבה יותר. השאלה איננה רק שאלה של הקמת גשר. איך יובטח המסדרון אליו, כדי שלא ינותק? איך ינוע הרכב 'הרך׳, המוביל אספקה – דלק, תחמושת וכד׳ – אם יהיה הגשר תחת אש מצרית? צריך להבטיח ראש גשר רחב למדי, כדי שהכוח הצולח יוכל להתבסס עליו בלחימתו בגדה המערבית... אלברט הציע להגיע לקו המים על-ידי ריכוז מאמץ של שתי אוגדות בגִזרה הצרה... הרמטכ"ל סיכם: ׳אריק יעשה הכנות לצליחה ביום רביעי, ה-10 באוקטובר, ועל שאר הכוחות לתפוס עמדות הגנה".

ובכן, נראה כי אלעזר למד, בדרך הקשה, מן הקרב של ה-8 באוקטובר, שעליו להפסיק לשחק את המצביא הגדול המתכנן מבצעים ומפקד עליהם באמצעות פתקים לראש הלשכה שלו, בזמן ישיבת ממשלה בתל אביב, מאות קילומטרים מהחזית, וכי רק אדם אחד מסוגל להוציא את צה"ל מהתהום שאליה הִדרדר, והאדם הזה הוא אריאל שרון. לֶקח זה לבדו, שלמד אלעזר, מצדיק את הכינוי שנכון לכנות בו את יום ה-8 באוקטובר: היום השחור של 'דדו'. בספרו, כתב שרון, כי ה-8 באוקטובר היה ליל הביעותים של השריון הישראלי, והיום השחור של צה"ל, שגרם לצה"ל טראומה. לכישלונות בשני הימים הראשונים נמצאו תֵּרוצים, כמו מודיעין לקוּי וטעויותיו של משה דיין. לכישלון של ה-8 באוקטובר לא היו תֵּרוצים, זה היה כישלונו של צה"ל. שרון יִיחס את הכישלון לשילוב של טעויות טקטיות חמורות בניהול הקרב, ולתהליכי סֵאוּב בצה"ל, שהתפתחו מאז מלחמת ששת הימים, והביאו את רוב המפקדים הבכירים להאמין שהטנק הוא נשק סופי במלחמות עם הערבים, וזאת, מבלי שחשבו על תִפקוד הצבא. אחרי 1967 השתלטה על צה"ל, לדברי שרון, "Tank Mania" והוזנחו החי"ר, החרמ"ש והארטילריה. הוזנחו גם עקרונות לחימה של איזון כוחות וריכוז מאמץ. הרעיון המוביל בצה"ל היה, שתפקיד השריון הישראלי לרוץ קדימה, ותפקיד החי"ר הערבי לברוח מפחד. טעויותיו של גונן נבעו מהעובדה שהוא לא ניתח ברצינות את הנסיבות שנוצרו אחרי פרוץ המלחמה, וסמך על האינטואיציה שלו, שהייתה מבוססת על ניסיונו בלחימה עם המצרים במלחמות הקודמות. אבל גישה זו לא הייתה נחלתו של גונן לבדו, ולכן ההלם של ה-8 באוקטובר היה עמוק כל-כך בין המפקדים, שגילו כי החי"ר המצרי אינו בורח מהשריון הישראלי. שרון העריך כי המצרים בנו חֵיל-רגלים מודרני, מצויד היטב, שהיכה את ה'צֶנטוּריוֹנים' וה'פַּטוֹנים' של אדן. בספרו, העריך שרון כי הקרב הזה הכניס את אלעזר וחבורתו להלם כי לא היה להם מושג מה לעשות, ולכן הם החליטו לעצור בעמדותיהם ולבלום את המצרים. זה היה, לדעת שרון, מהלך גרוע לא פחות מאֵרועי ה-8 באוקטובר. שש-עשרה שנים אחרי המלחמה המשיך שרון לדבוק בטיעון שלו מ-8 באוקטובר 1973, שהתקפה משולבת של אוגדתו ושל אוגדת אדן הייתה מסוגלת להכריע את ראש הגשר המצרי, שעדיין לא היה מאורגן כראוי להגנה. לוּ גונן, או מישהו בכיר ממנו במטה הכללי,⁵ היה מגיע לקו הדם ממש, הוא היה משתכנע בטיעון הזה. התוצאה היתה, לדברי שרון, הארכת המלחמה בשבועיים, ואבדות רבות לחיילי צה"ל, שניתן היה למנוע אותן. אחרי אותו יום בחן שרון בשבע עיניים כל הוראה שקיבל מפיקוד הדרום.⁶ במאמרו אחרי עשרים שנה, כתב שרון: "יום שני, 8 באוקטובר, יכול היה להיות היום שבו יחול המהפך בשדה-הקרב. כוח השריון המצרי רק החל לחצות את התעלה, ראשי הגשר המצריים טרם התבססו. צה"ל הצליח לרכז שתי אוגדות משוריָנות (כ-500 טנקים), שלוּ היו תוקפות ביחד היו מביאות למהפך. אלא שהפיקוד, ובעיקר הרמטכ"ל, היו למעשה משותקים. "ב-8 באוקטובר, במקום להכות את המצרים במאמץ דו-אוגדתי, נשלחה האוגדה שלי, מהלך מאה ק"מ דרומה לתפוס גשרים ליד העיר סואץ, אם יהיו כאלה, ולצלוח שם, אחרי 'הַצְלָחַת' הַצְּליחָה באזור גשר הפירדן – הַצּליחה שלא הייתה ולא נבראה אלא ברשתות הדיווּח. זה היה המאמץ העיקרי של צה"ל לאותו היום. מן הדין היה, שאלוף הפיקוד או הרמטכ"ל יהיו נוכחים בשטח כדי שיראו במו עיניהם מה שראינו אנחנו... זה היה היום, שבו השיגו המצרים את הֶשֵגיהם הגדולים ביותר, העבירו כלֵי שריון רבים והתקדמו בגִזרה אותה פינתה אוגדתי".⁷

רק תשע שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהיה שר ביטחון, בעת שיזם תכנן ופיקד למעשה על מלחמת לבנון הראשונה, החל אריאל שרון להבין שאין מדובר בתהליכי הסתאבות אלא בכך שצה"ל כלל איננו צבא מקצועי אלא מיליציה חמושה באמצעי לחימה של צבא סדיר. לכאורה המלחמה השיגה את מטרתה: יאסר ערפאת ואנשיו סולקו מלבנון לטוניס. הביזיונות בקרבות סולטן יעקוּבּ ועין זחלתא, ואי-השגת המשימה להגיע לכביש ביירות–דמשק תוך 24– 48 שעות, לימדו את שרון שהוא לא הבין מה הוא הליקוי היסודי של צה"ל. שוחחנו על כך רבות בביתו בחַוַּת השִקמים ובבית המשפט בניו-יורק, כשנעניתי לשמֵש עֵד מומחה בתביעת הדיבה שהגיש נגד ה"טיים מגזין" במחצית שנות השמונים. אבל רק סמוך למחלתו ושקיעתו בתרדמת הוא הגיע למסקנה כי אין לו צבא המסוגל לנטרל אִיומים במחיר סביר ולהגן על נכסים לאומיים. התוצאה: בנאום שנשא בכנס הרצליה בסוף 2003 הודיע שבכַוָנָתו לבצע בעתיד הקרוב נסיגה חד-צדדית מחלקים ביהודה ושומרון ולפַנות התנחלויות. באוגוסט 2005 פונו לפי הוראתו 21 יישובים ושני מאחזים מגוש-קטיף שברצועת עזה. אחרי שנה התחולל בִּזיוֹן מלחמת לבנון השנייה שהוכיח כי בכירי צה"ל אינם בעלי מקצוע. התעלמות החברה הישראלית מהתרבות האנטי-צבאית המלַוָּה אותנו מאז ראשית הציונות, וביֶתר שְׂאֵת מאז הכרזת העצמאות, גרמה לקריסה המוחלטת של צה"ל בשעות הראשונות של 7 באוקטובר 2023. כמי שליוָה וניתח וכתב על מלחמות ישראל, אני כבר עשרות שנים מתריע נגד ההתעלמות המוזרה של ראשי מערכת הביטחון והמערכת הפוליטית מסימני המחלה שהחלה למעשה כבר בעת הקמת המדינה: הֶעדר צבא מקצועי. אילו באמת הבינו את עומק הבעיה כי אז המחדלים של מלחמת יום הכיפורים היו צריכים להדיר שינה מעיניהם ולהניעם למסקנה שחובתה העליונה של מדינה שנמצאת בסכנה קיומית מתמדת היא להפוך את צה"ל לצבא מקצועי, ולא אוסף של מיליציות. אבל, כפי שנוכחנו לדעת במלחמת לבנון השנייה, ההינתקות מעזה ובריחת אהוד ברק מלבנון, שום דבר לא נלמד והנגע הממאיר של אדישות ונפוטיזם הלך והתפשט, עד שהקריס את כל מערכות המדינה ב-7 באוקטובר 2023. האם הטראומה של 7 באוקטובר העירה אותנו? התשובה איננה פשוטה. מבלי להביע דעה פוליטית נראה לי שהאופן שבו מונעים בעצם הימים הללו את חקירת מעשיה של יפעת תומר-ירושלמי ושותפיה לפשע בצמרת המשפטית של צה"ל, והמעורבות של פרקליטות המדינה, בסיוע בג"ץ, במניעת החקירה של הפרשה החמורה הזו, הינם סימנים מבשרי רע שאנו רחוקים מריפוי המחלה. אבל, לכל הפחות אנו סוף-סוף מודעים למחלה, ולדעתי תהליך הריפוי החל. ________________________ בשבוע הבא: ביקורתם של האלופים אברהם טמיר וחיים הרצוג ושל אלוף-משנה ד"ר עמנואל ולד על מהלך ההכרעה הכושל ב-8 באוקטובר 1973; ביקורתו של הרמטכ"ל המצרי סעד א-דין שאזלי; מכתב של המג"ד חיים עדיני, שתקף ונפצע, לשר המסחר והתעשיה אריאל שרון; תת-אלוף ששון שילֹה מספר על המלצות שקריות לרמטכ"ל מרדכי גור, לצָרכֵי קידום ומינוי תפקיד בכיר; יצחק רבין כדוגמה לתרבות השקר.

1. ביטויים של אדן ומפקדי החטיבות שלו ברשת הקשר האוגדתית. מביטויים אלה עולה מורך-לב. 2. גדודו של אסף יגורי, שרובו הושמד; המג"ד נפל בשבי ולפחות מבחינה זאת הוא אכן היה בצד השני של התעלה... 3. הציטוט איננו מדויק. ביצעתי שינויים קלים כדי לא לציין מספּרי אוגדות ושגיאות בעברית. 4. רמז עבה לישראל טל, אך לא רק לו. 5. דהיינו: רב-אלוף דוד אלעזר או האלוף ישראל טל. 6. 1989, "Ariel Sharon, "Warrior. 7. אריאל שרון, "כך צלחנו", "ידיעות אחרונות", 24 בספטמבר 1993.