אני לא כזה עדין, לא עשוי חרסינה או פורצלן. היו ימים שבהם כששמעתי את אריק איינשטיין שר "שביר, מתפורר בקלות", חשתי וחשבתי שהוא מתאר אותי במילותיו. בשוכבי ובקומי, בהולכי ברחובה של עיר, בחצרו של קיבוץ. בכל מקום, בעצם, תעתעתי עצמי לראות את האצבעות המורות של עוברים ושבים מצביעות עליי, כמו אומרות - תראו, את האיש הזה הוא שר. בוש ונכלם, כהרגלי, אני רוצה להיבלע בחור שחור, לא להיראות עוד.
אני לא בובת חרסינה ניבטת מבעד לחלון הראווה, בוויטרינה. אם אפול, לא אשבר. אבל אם ישברו אותי, אתרסק. בכל זאת - רק בשר ודם. עצמות. אבל מזה זמן אני מרגיש כי פיל חדר אל מרחב המחייה שלי, מנופף בחדקו, בוטש ברגליו, חוטף ג'ננה. הוא מפחיד אותי, אני אנושי. אני לא צריך להיווכח בנזק העצום שעלול לגרום פיל - זה או אחר - בחנות חרסינה. הוא מסוגל להפוך אותה לסדום ועמורה. לא אחת אני חושב ומרגיש כי זה מכבר הוא הפך אותה, ועל הרצפה מפוזרות שאריות מי שהיו לפנים בובות או חיות מחמד עשויות חרסינה עדינה, לאחר שהפיל השתולל וזרע הרס.
אבל לא פיל אחד בלבד פלש. ניתן להבחין בעדר של פילים, ובראשו פילאי ראשי שמכוון (מכווין, בעגה צבאית) את פיליו, כמשכוכית המובילה עדר של כבשים (כבשה שחורה לצד שה לבן ותמים) לכל מקום שבו ניתן לחולל הרס, לזרוע פחד ובהלה. להפוך את החיים עצמם לסרט אימה. הפיל מאבד עשתונות. רואים. הוא רואה איך באוויר מתעופפים, חיצים מורעלים המכוונים אל גופו, עתידים להינעץ בו ולהקריסו.
בחלומי, מישהו מצביע עליי. אני מבקש לחשוב כי אלה לא אצבעות השייכות לאותם אנשים שהצביעו עליי, לכאורה, בעיני רוחי, כאדם שביר, מתפורר בקלות. ולפתע, מצטרפים אל האיש היחיד שמצביע עליי באצבע כמתריס, כמאשים, עוד המון אנשים ואין-ספור אצבעות וכולם מכוונים את אצבעותיהם לכיווני לא בגלל שאני נראה להם שביר, עשוי חרסינה, אלא משום שבעיני רוחם (בחלומי המסויט) הם לא מסתפקים בהצבעה אלא צועקים מלוא גרונם בקול גדול ורם המועצם ברמקולים עצומים - "הנה פיל". אני מבולבל. לרגע אני תוהה האם אני בובת החרסינה המועדת לשבירה או האם אני הפיל העלול לשבור אותה.
ביותר ויותר חדרים, ברשות היחיד וברשות הרבים, אנשים מדברים על "הפיל שבחדר". לא כולם תמימי דעים. לא כולם סבורים כי "כולם יודעים" מי הפיל ואת מי הוא עלול להפיל.