אלוף אברהם (אַבְּרָשָה) טמיר, שבזמן המלחמה נכלל במטה של אריאל שרון, אימץ בספרו "חייל שוחר שלום" את עיקרי ביקורתו של שרון על קרב ה-8 באוקטובר 1973, וכך הוא כתב: "בגזָרות שבהן תקפה הארמיה השנייה, היו שתי אוגדות שכללו ארבע חטיבות טנקים להתקפת-נגד מרוכזת, שהייתה מסוגלת להשמיד את כוחות הארמיה השנייה בחלקה הצפוני של גִזרתה (קנטרה), או בחלקה הדרומי (איסמעיליה), לצלוח את תעלת סואץ באחת הגזָרות האלה ולנתק את הארמיה השנייה. אולם התקפת-נגד דו-אוגדתית לא הונחתה. במקומה נערכה התקפת-נגד על-ידי אוגדת אדן בלבד. זו לא הצליחה להגשים את יעדיה בשל הֶעדר עוצמה מספקת, ובגלל סיבות נוספות שכבר תוארו בפרוטרוט בספרים אחרים".¹ ואלו דבריו של האלוף חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה², בספרו "מלחמת יום הדין": "רבות מן השגיאות הבסיסיות אשר בהֵעָרכוּת הישראלית, באו לידי ביטוי מודגש ביום קריטי זה, ה-8 באוקטובר. ביטחונם של רבים ממפקדי השריון הישראלים בכך שטנקים יכולים לפעול עצמאית, ללא סיוע צמוד של חי"ר, התגלה כאחת מן התפיסות המסוכנות שקנו להן שביתה בחשיבה הצבאית הישראלית, מאז מלחמת ששת הימים. השריון הישראלי התקיף בדהרה נלהבת, ללא סיוע של חי"ר וללא תמיכה מספקת של ארטילריה, היה חסר סיכוי נוכח מאסות מרוכזות של נשק נ"ט שריכזו המצרים, שבשלב זה כבר לא היו בבחינת נעלם למפקדים הישראלים. המִשגה הראשוני בתנועת החטיבות של אדן, אשר לפי התוכנית אמורות היו לתקוף מצפון לדרום ובריחוק של 3 עד 8 ק"מ מן התעלה, גרם לכך שההתקפה הישראלית התפתחה ממזרח למערב, והונחתה על חזיתו המבוצרת של ראש הגשר המצרי, במקום שתונחת על אגפו. יתר על כן, אוגדת אדן לא תקפה במרוכז אלא נפרטה לפרוטות. לוּ הופעלו בגזרת פירדן שתי אוגדות במלוא כוחן ועם כל הסיוע, כי אז היה נשקף לישראלים סיכוי סביר לבַתֵר את מערך הארמיה השנייה, וניתן היה לגלול אותה מן האגפים. תחת זאת יצרו הדיווּחים מאוגדת אדן רושם מוטעה בפּיקוד, ואוגדת שרון בזבזה את היום במסעות הלוך ושוב, מבלי להילחם". האלוף הרצוג ממשיך וכותב את הדברים החשובים הבאים: "ה-8 באוקטובר היה יום שבו סבלו הישראלים אבדות קשות ואיבדו מספר עמדות חשובות באזור ׳חמוטל׳. הוחמצה הזדמנות להנחית על הארמיה השנייה מהלומה מצמיתה בשלב בו טרם נערכו המצרים היטב להגנה. כאן הייתה הזדמנות להפעיל נקודת כובד דו-אוגדתית על המערך המצרי, ואולי אף לנצל את ההצלחה עד כדי צליחה אל מעֵבר לתעלה. בהתקפה זו התעלם הכוח התוקף מהרבה עקרונות מלחמה, ואל עווֹן זה הצטרף חטא הדיווּח הלא מדויק משדה הקרב, שגרר מִשגים נוספים. כִּשְלון ההתקפה הישראלית הגביר, במידה ניכרת, את הביטחון העצמי של המצרים... לפנינו תמונה של מתקפה אשר לא נוהלה כדבעי, ושכתוצאה מכך הוחמצה הזדמנות רבתי לשנות את פני המלחמה בחזית המצרית".³ אלוף-משנה (מיל׳) ד"ר עמנואל ולד כתב: "ביום ה-8 באוקטובר התכונן צה"ל לבצע התקפת-נגד בסיני, שנועדה להדוף את המצרים בחזרה אל מעֵבר לתעלה. התֵרוץ של אי-גיוס המילואים, שבעזרתו ניסו להסביר (בלי צידוק של ממש) את התבוסות הטקטיות של היום הראשון והשני למלחמה, חדל ביום הזה: עוצבות מילואים, שגויסו בינתיים, ויחידות סדירות נוספות הגיעו לחזית התעלה ותִגברו מהותית את סדר הכוחות הצה"לי, שרוכז לצורך ביצוע התקפת-הנגד בחזית הדרומית. סדר הכוחות כלל אז שלוש אוגדות שריון מלאות, שתוגברו והושלמו בהן החֶסֶר בלוחמים ובטנקים. צה"ל אכן הפעיל ב-8 באוקטובר יוזמה צבאית טהורה, במטרה להדוף את המצרים אל מעבר לתעלה, אלא שהתקפת-הנגד הזו הסתיימה בכישלון מוחץ... במהלך ניהול הקרב בחזית הדרומית ב-8 באוקטובר, נעשו שתי שגיאות קרדינליות. האחת – החלטת הפיקוד להורות לאוגדה השנייה (של שרון) לפַנות את הגִזרה המרכזית בבוקר לפני המתקפה. והאחרת – החלטת מפקד האוגדה הראשונה (אדן) לבצע את התקפת-הנגד בכוח של שני גדודים בלבד".⁴ ביקורתם של שרון, הרצוג, ולד וטמיר, על אלעזר, גונן ואדן – קיבלה חיזוק מהרמטכ"ל המצרי, סעד א-דין א-שאזלי. להלן דבריו: "ההצלחה עלתה על כל ציפיותינו, בזכות קצב הלימוד האִטי של האויב. הִנחנו שהם יעמדו במהירות על הטקטיקה שלנו. צפינו מראש גם את תגובתם הטובה ביותר: לנצל את יתרון ניידותם ולרכז מול אחת מגִּזרותינו כוח שריון גדול דַּיּוֹ כדי להבקיע דרך אחד מראשי הגשר שלנו. (תִכנַנּו, כמובן, תגובות שלדעתנו היו עשויות לסכֵּל אסטרטגיה זו; אך היא נשארה מדיניותו הטובה ביותר של האויב). אך ככל שחלפו שעות הבוקר של יום שני נוכחנו, לתדהמתנו, שהאויב נכשל בשגיאה גורלית ומבזבז את משאביו. באותו בוקר תקפה חטיבת שריון את קַוֵּי הדיביזיה ה-18, וחטיבה אחרת תקפה את הדיביזיה השנייה. שתי ההתקפות נהדפו. אחר-הצהרים חזרו ונִשנו אותם ניסיונות עקרים. שתי חטיבות שריון פתחו במתקפה מתואמת על הדיביזיה השנייה, בכיווּן אל-פירדן. חטיבה נוספת תקפה את החטיבה ה-16 בכיווּן דֵבֶר-סוּאַר. ההתקפה על הדיביזיה השנייה הסתיימה, מבחינתם, באסון מוחלט. אבֵדותיהם כנגד הדיביזיה ה-16 היו קטנות אך במעט".⁵

חיים עדיני סיפר שהוא ברח כמה פעמים מבית-החולים והוחזר בעל-כורחו משהתברר כי גופו לא החזיק מעמד. משהתאושש הוא מונה לסמח"ט של יוסי פלד.⁶ בינתיים התנהלה מערכת הבחירות בהרצליה בהֵעָדרו. כשסיפר את סיפור גדודו ב-8 באוקטובר למפקדים בכירים אחדים, הם לא האמינו לו ואמרו שהוא נמצא בהלם. הוא החליט לשתוק. אחרי שש-עשרה שנים בדיוק, ב-8 באוקטובר 1989, הוא כתב לאריאל שרון, שהיה אז שר המסחר והתעשיה: "אני כותב לך בעקבות פרק מספרך האוטו-ביוגרפי שפורסם ב'ידיעות אחרונות', בגיליון יום הכיפורים ושעניָנו 8 באוקטובר 1973, ׳היום השחור של צה"ל׳: בחייו של אדם ישנם פרקים אשר עוצמתם על דרך מחשבתו ופעולותיו הִנם מכריעים ובלתי הפיכים. "אני הוא המג"ד שב-8 באוקטובר 1973 הסתער בראש גדוד לעבר גשר הפירדן ׳בהתראה אוגדתית׳ אשר הייתה כביכול מתוכננת לאותה עת. אני הוא המג"ד שלפני 16 שנה, בראש אחד מגדודי המילואים הטובים ביותר של צבא ההגנה לישראל, ניסה בכוחו ובעוז רוחם של חייליו הטנקיסטים, להדוף את חדירתה של הארמיה השנייה לתוככי סיני, ואני הוא הטנקיסט אשר עם עוד 22 טנקים ביצע התקפה אוגדתית על מערכי האויב, ואשר גדודו התנפץ אל מול טילי הסאגרים ואלפי חיילים מצריים מחופרים במחפורות ראש אשר הפעילו את כל סוגי נשק הנ"ט שעמד לרשותם כדי לבלום את ׳ההתקפה האוגדתית׳ של צבא ההגנה לישראל, שהייתה אמורה להיות, ומצאה את ביטויה בהסתערותו של גדוד אחד-ויחיד אשר כמעט ונגע בסוללות התעלה ונשבר כשהוא סופג אבדות וחוזר אחורנית כשמפקדיו פצועים והמג"ד פצוע יחד עִמם. "שנים, למעֵט ב'ועדת אגרנט׳, גזרתי על עצמי שתיקה רועמת למאורעות אותו יום, וזאת לכבודם של חיילים ומפקדים שמילאו פקודה, הסתערו, נפצעו ונפלו בקרב. "תֵאור הדברים העולה מתוך האוטוביוגרפיה שלך על אותו יום אומלל ממעטים מגודלו ומחומרתו של האֵרוע. נקודת-המבט שלך הינה היפגעותך וחוסר יכולתך להשפיע ולשנות. כאז, כן היום, אני בדעה כי ב-8 באוקטובר 1973 המלחמה יכלה להיות מוכרעת בניצחון מוחץ אילו צבא ההגנה לישראל היה רק פועל כפי שכולנו מצפים ממנו. "הגדוד שעליו פיקדתי, הִנו גדוד המילואים הראשון של צה"ל שהפעיל טנקי פּאטון (מגח). גדוד מעולה, אשר בשלב מסוים בקריירה שלך אף פיקדת עליו, אז היה גדוד 13-AMX. טובי החיילים וטובי המפקדים שֵרתו בו. אמונתם בפיקוד של צה"ל הביאו אותם למלא פקודה שהייתה ריקה מתוכן וחסרת אחריות. בקשר שמענו על תפיסת גשרים (חוסר אחריות). בקשר הובטחה לנו ארטילריה (הארטילריה עדיין לא הגיעה לחזית). בקשר הובטח לנו סיוע אֲוִירי (סיוע אֲוִירי לא היה). אבל הגדוד הסתער כי קיבל פקודה. הספֵקות נמוגו תוך כדי הסתערות. הגדוד לא ידע על מערכי האויב (איש לא דיוֵּח על כך) והגדוד לא ידע על מקומו וקיומו של נשק נ"ט חדיש. איש לא עִדכן את צבא המילואים. הגדוד לחם בגבורה. צבא ההגנה לישראל איבד את אמינותו, את עוצמתו הרוחנית ואת האמון במפקדיו. "שנים גזרתי שתיקה, כך אמרתי לך בראשית דברַי, והיו תקופות – כך מסרו השמועות – כי אף אתה עמדת מנגד וצפית במלחמתו של הגדוד ולא באת לעזרתו. "את האמת ידעתי לאחר-מכן, והאמת שמורה עִמי, בקרבי, וכפי הנראה תישאר אִתי עד הסוף, כי מפקדים אמיתיים יודעים לכאוב את כאב חייליהם, פקודיהם ולשאת בגאוָה את גבורתם. "למעשה, החלטתי לכתוב לך הפעם, אולי בהשפעת המאורעות וחיינו היום בארץ, לאחר מלחמת יום כיפור, לאחר מלחמת שלום הגליל, ותוך כדי האינתיפאדה. אם הייתי בטוח שה-8 באוקטובר לִקחוֹ נלמד והוא האחרון בימים השחורים של צה"ל ושל המדינה, אולי גם לא הייתי כותב לך שורות אלה. אולם, לדאבוני חי אני בתחושה כי אנו צפויים לעוד ימי שמיני אלה, מאחר שעם ישראל איבד בשנים האחרונות, ולדעתי מאז מלחמת יום הכיפורים, את עוצמתו, את כיווּן הדרך ואת הנהגתו. "אני מודה לך שבסיפור חייך נתת דעתך לאֵרוע כה משמעותי בחיינו ואשר גדודי נטל בו חלק מכריע. לא הייתי נחפז להסיק מסקנות באשר לעוצמתו של השריון, כי השריון חזק הוא וכדבריך, אם שתי אוגדות היו מצטרפות יחדיו הרי המלחמה הייתה נגמרת. זאת אני מדגיש בפרפרזה לימינו. "עוצמתו של עם ישראל תימדד ביכולתו לבחון ולעמוד במבחנים ואני תקוָה שהכתבה שהופיעה בעיתון, אולי יהיה בה ולוּ במעט כדי להאיר על יכולת עצומה שמתבזבזת. "בברכת שנה טובה, חיים עדיני".

תת-אלוף (מיל') ששון שילֹה: "קרב 8 באוקטובר הוא קו פרשת המים של מדינת ישראל. אחרי אותו קרב, צה"ל איננו אותו צבא ומדינת ישראל איננה אותה מדינה. כשיצאתי מקנטרה ב-6 באוקטובר עם שלושה טנקים בלבד האמנתי שזה היה שלב ביניים, שההתמודדות האמיתית מחכה לנו ועתה נכה את האויב. ב-8 באוקטובר ראיתי איך אנחנו מתרסקים ומתפוררים מול גוש צבאי מצרי בעל עוצמה אדירה, מסודר ומלוכד שפעל על-פי תוכנית ואנחנו לא הצלחנו להשפיע עליו. "לא תֵארתי בחלום הכי גרוע שלי שצה"ל יידרדר למצב שהוא התדרדר באותו יום. אם היו חוקרים ברצינות את מה שהתרחש, היו צריכים להדיח את אברהם אדן, את גבי עמיר, את ששון שילֹה, את חיים עדיני, את עמיר יפה ואת תמיר יום טוב. כולנו אִכזבנו. כולנו היינו אשמים. אדן היה מנותק מן המציאות וכמוהו גבי עמיר. יום טוב סֵרב לקבל פיקוד, עמיר יפה נסוג לאחור ברגע המכריע, חיים עדיני קיבל פקודת נסיגה לא חיונית ואני לא הצלחתי לשלוט בכוחות. "סֵרבתי להעיד בוועדת אגרנט. לבסוף, אחרי שלחצו עלי, הייתי אחרון שנתן עדות בפני יעקב חסדאי. העוזרת שלו, עורכת הדין תמר פינקוס, אמרה לי: ׳חסדאי אמר כי אתה היחיד שאמר את האמת על ה-8 באוקטובר׳. חיים הרצוג, בספרו ׳מלחמת יום הדין׳, פרסם עדויות לא בדוקות. התֵאור שלו רחוק מן המציאות. חלפו עשרים שנה ועד היום לא נתתי ולא התבקשתי לתת שום עדות בצה"ל על אותו קרב, לא למחלקת היסטוריה לא לענף תורת לחימה בשריון. לא השתתפתי בשום תחקיר על הקרב הזה. ברור לי שבלי עדותי אין להבין מה היה ולכן לא ניתן היה להפיק לקחים. "כש'מוֹטה' היה רמטכ"ל,⁷ גבי עמיר היה סגן מפקד גְּיָסוֹת השריון ואני פיקדתי על החטיבה, זומנתי לפגישה אצל מוטה. היו שם גבי עמיר, חיים עדיני ואנוכי. כשישבנו בלשכה לפני שנכנסנו לרמטכ"ל, אמרתי לגבי עמיר שאני מחשיב אותו לחבר טוב שלי: ׳עשית לי עָוֶל שלא המלצת להעניק לי עיטור. אתה הרי יודע מי תִפקד ומי לא תִפקד ב-8 באוקטובר׳. הוא השיב: ׳אתה צודק, אני אמליץ׳. אמרתי לו: ׳עכשיו אינני מעוניָן'. הוא פחד שאפתח את הפה אצל מוטה. "כשנכנסנו לרמטכ"ל התברר מיד שמדובר בהצגה מתוכננת. מוטה שאל: ׳מה דעתכם על תִפקודו של גבי במלחמה?׳. אמרנו אחד אחד שהוא תִפקד בסדר. גם אני אמרתי זאת למרות שחשבתי שהוא תִפקד גרוע, ואני בטוח שגם האחרים חשבו כמוני. מוטה המשיך: ׳האם הייתם מוכנים שהוא יפקד עליכם בעתיד?׳. השבנו כן. בזה הסתיימה הפגישה. מן הפגישה הזאת שוב נוכחתי שצה"ל בצרות".

לפי תת-אלוף ששון שילֹה ואלוף-משנה חיים עדיני, שהם המפקדים הבכירים היחידים שתִפקדו בשדה הקרב ב-8 באוקטובר 1973, תחקירי צה"ל על הקרב באותו יום היו שקריים, ומפקדים שכָּשלוּ קֻדְּמוּ בדרגות ובתפקידם בעקבות חבֵרוּת עם המּמַנים, והמלצות שקריות. לפי דוח האלוף (מיל') סמי תורג'מן מספטמבר 2025, תחקירי צה"ל על אֵרועי 7 באוקטובר 2023 היו "לא ראויים" ונמצאו בהם כשלים. הדמיון של תחקירים שקריים כעבור חמישים שנה מלמד כי התרבות הארגונית של צה"ל הִנָּהּ שקרית, כי אין מופקים בו לקחי אמת מאז הקמתו לאחר הכרזת העצמאות, וכי אנשים לא ראויים מתמנים לתפקידים חיוניים ורגישים. אותם בכירים, כולם לדעתי לא ראויים, השתלבו בתפקידים חיוניים בכל תחום בישראל – במערכת הביטחון, במערכת הפוליטית, במערכת האקדמית והחינוכית ובאמצעי התקשורת. הדוגמה הבולטת ביותר לתרבות השקר בישראל, מאז הכרזת העצמאות, היא יצחק רבין: רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה, שלא רק קֻדַּם בצה"ל ובמערכת הפוליטית עד לראש הפירמידה, אלא נכתבו עליו ספרים, מאמרים וכתבות רבות, ולטענתי כולם שקריים באשר לתפקידו ולתפקודו בשדות הקרב במלחמת העצמאות. במחקרַי "המיקרוסקופיים" על שדות הקרב של מלחמת העצמאות מצאתי, באופן מבוסס – לרבות שני ראיונות עם רבין עצמו –שהוא לא פיקד בחייו על שום קרב או מערכה; שבין מחצית 1947 למחצית 1948 הוא הודח שלוש פעמים מתפקידיו כמפקד הגדוד השני של הפלמ"ח בעקבות הכישלון בפשיטה על הכפר פֶגָ'ה ליד פתח תקוָה, כישלונו בפיקוד על הדרך לירושלים, וחוסר תפקודו כמפקד חטיבת הראל עקב מצב פוסט-טראומטי לאחר שברח משדה הקרב בשער הגיא ב-20 באפריל 1948. הוא לא החזיר לתל אביב את השיירה שעליה פיקד למרות שקיבל פקודות להחזירה, גרם בכך לחוסר הגעת אספקה לירושלים, וכדי להסתיר את הפרשה הופץ המיתוס השקרי שירושלים הייתה נצורה. על המיתוס הזה מתחנכים הכל עד היום הזה. את הממצאים פרסמתי בתקופת חייו של רבין, כעֵד מומחה במשפט הצבאי של הש"ג רוני אלמוג מ"ליל הגלשונים" ב-1988, וב-1995, לפני שרבין נרצח, פרסמתי את הדברים בספרי "תיק רבין – איך תפח המיתוס", ואחרי שנרצח, בשני כרכים, "דרך רבין ומורשתו". פרסומים אלה גרמו להַחרָמָתי בצה"ל למרות שעד אז הייתי מרצה מבוקש מאוד בכל הזרועות והקורסים; כל קורס טַיִס קיבל ממני חצי יום הרצאה ודיון על הפקת לקחים; לימדתי שנתיים בפו"ם זרוע אויר; נזרקתי משלוש אוניברסיטאות שבהן לימדתי כמרצה אורח. בנוסף, כל אמצעי התקשורת התעלמו מן הממצאים שלי ומפרסומַי לא רק על רבין אלא על 12 כרכים שפרסמתי בעשר השנים האחרונות על מלחמת העצמאות בכלל. ההיסטוריונים של מלחמות ישראל, והביוגרפים של רבין, התעלמו מכל מה שכתבתי, למרות שאיש מהם לא טרח לנסות אפילו להפריך את דברַי, או בכלל לטעון שאני טועה. את מחיר תרבות השקר, שאני עֵד אנתרופולוגי לקיומה, שילם עם ישראל ב-7 באוקטובר 2023. למרות זאת המנטליות ההרסנית הזו עדיין מושלת בכיפה, ומתברר שאלה הם אותם אנשים שממשיכים לשקר לנו, כפי שמלמד דוח תורג'מן, ולא רק הוא. צה"ל איבד את אמינותו בגלל ביצועיו הכושלים בעזה, אך את הסיבות לכך רוב הישראלים אינם מודעים, או בוחרים לדחות, כי המיתוסים השקריים – כמו מיתוס רבין "מר ביטחון ומצביא מהולל" כפי שכתבה בעל פרס ישראל פרופ' אניטה שפירא – נצרבו חזק בתודעתם, והמערכת הפוליטית והצבאית דואגת שהמחלה תמשיך ותִּפְשֶׂה בקרבנו, ומרפא אַיִן. ___________________________ בשבוע הבא: צה"ל אינו מסוגל להבין את מעשה המלחמה קרסה פרדיגמת הפלמ"ח, מיתוסי-גבורה של כישלונות שהִנְחוּ את בניית צה"ל; הקשר בין הדרג מקבל ההחלטות לדרג הלוחם – מחד-גיסא, תודעות ותובנות לא מבוססות, ומאידך-גיסא, פעילות כאוטית; לוגיקה בּוּלְיָאנִית ולוגיקה קְוַּנְטית-כָּאוטית; הפרימיטיביות של הצייד הקדמון אינה מתאימה לשדה הקרב המודרני; פרדיגמה אנטי-אינטלקטואלית של צה"ל; תוכניות מגֵרה לא רלוונטיות; תפקודו של שמואל גונן ב-8 באוקטובר; הסיבות לתבוסה ב-8 באוקטובר.

1. אברהם טמיר, "חייל שוחר שלום", הוצאת ידיעות אחרונות, 1988. 2. נשיאהּ השישי של מדינת ישראל בשנים 1983–1993. בין יתר תפקידיו גם כיהן כשגריר ישראל באו"ם, אלוף בצה"ל וחבר הכנסת. 3. חיים הרצוג, "מלחמת יום הדין". 4. עמנואל ולד, "קללת הכלים השבורים". 5. שאזלי, "חציית התעלה", הוצאת "מערכות", 1987. 6. החטיבה לחמה ברמת הגולן באוגדה של משה ('מוּסא') פלד, וירדה לסיני. יוסי פלד היה לימים אלוף פיקוד הצפון. 7. מרדכי ("מוֹטה") גוּר. כיהן כרמטכ"ל העשירי (1974–1978), לאחר מכן שימש חבר כנסת ושר בממשלת ישראל מטעם מפלגת העבודה.