האפליה איננה רק שאלה משפטית. היא מבחן קיומי לחברה. ברגע שמנסחים בחוק "אזרח מסוג א’" ו"אזרח מסוג ב’", משהו בסיסי נשבר. חוק הגיוס, או 'חוק הכיוס' כפי שניתן לכנות את החוק שזחל לאיטו לאישור, ונמצא ממש ליד קו הסיום, אינו רק מנגנון משפטי, הוא הצהרה: שיש מי שחי תחת חובות מדינה, ויש מי שחי מעליהן. כשמדינה מאמצת אפליה כקו מנחה, היא מניחה לפתחה פצצה חברתית מתקתקת. הסיסמה "נמות ולא נתגייס" אינה עוד משפט של רחוב, אלא הצבת אולטימטום למדינה שלמה: או שתיכנע לדרישה של מגזר אחד, או שתישא בתוצאות של אפשרות אלימה, טראגית, בלתי הפיכה. וכשסיסמה הופכת לכלי פוליטי, אחריותה של המדינה גדלה פי כמה. ומה יקרה ביום שבו צעיר חרדי, מושפע מהרטוריקה המתלהמת, ייקח את המשפט הזה מילולית? מי יישא באחריות? ראש הממשלה? ממש לא, הוא הרי כבר כתב את ספר החסינות שלו. ועדת חקירה ממלכתית? תשכחו מזה. המונח הזה הועבר למחסן מושגים נשכחים, כמו "אחריות לאומית" ו"ערבות הדדית". ובינתיים, הציבור החילוני נדרש "להבין", "לגלות רגישות", "להכיל". אך יש גבול גם לסבלנות של אזרחים שנושאים את עיקר הנטל הביטחוני והכלכלי. הם רואים מדינה שעסוקה יותר בהישרדות פוליטית והפיכה משטרית, מאשר בהגנה על עקרון השוויון, שהוא הבסיס שעליו המדינה הזאת נבנתה. כל זה מוביל לשאלה אחת פשוטה, מפחידה: כמה אפליה יכולה דמוקרטיה לשאת לפני שהיא נשברת מבפנים? ובישראל של 2025, נראה שאנחנו מתקרבים לתשובה מהר מדי.