במשך שנים העולם ניסה לטפל בעזה רק דרך מהלכים ביטחוניים, כלכליים או הומניטריים. אבל בלי דה-רדיקליזציה עמוקה. לנצח נחיה על חרבנו. אי-אפשר לבנות מציאות יציבה כשהילדים שם לומדים בכיתה להעריץ טרוריסטים, צופים בטלוויזיה על "גיבורים" שאהידים, ומאזינים במסגדים על מלחמה בכופרים. זה לא "הכיבוש", זה לא "הקולוניאליזם", זו מערכת הסתה שמייצרת עוד ועוד דורות של מחבלים.
הקהילה הבינלאומית, המדינות השכנות, וגם אנחנו צריכים לדבר בגלוי על תוכנית חינוכית חדשה בעזה: תוכנית שמקדשת חיים, שלום, שגשוג, ומעל הכל תפיסה מונותואיסטית שהאדם נברא בצלם אלוהים. השלב הבא בעזה לא יכול להיות רק "שיקום". זה חייב להיות שינוי תודעה.
זה לא קל, זה לא קצר, זה ייקח לפחות דור. אבל כבר בזבזנו דור שלם מאז הטעות של אוסלו בו זרקנו את המפתחות ונתנו לקן הטרור להתפתח ולהכות שורשים. לפני אוסלו ישראלים יכלו לנסוע באוטובוס לעזה דרך באר שבע. המציאות הזו נראית היום דמיונית, וזה מלמד עד כמה עמוק השינוי התודעתי שהתרחש שם. האם נצליח להחזיר את הגלגל לאחור? אולי לא במלואו, אבל אין לנו פריבילגיה לא לנסות.