השיח הציבורי בישראל סוער סביב שאלות של מנהיגות, ערכים וחלוקת משאבים. נראה כי בקרב חלקים בציבור, המונח "שמאל" הפך למטרה להאשמות חמורות הנוגעות לגניבת דעת, הטיית המציאות, ולמעשה - היפוך מוחלט של הסדר הדמוקרטי והערכי. טענות אלו מציירות תמונה עגומה של ניסיון שיטתי לערער על יסודות המשטר והחברה.

גניבת דעת - המציאות האלטרנטיבית

הביקורת החריפה מתמקדת בכמה צירים מרכזיים, שכולם, לטענת המבקרים, מהווים "גניבת דעת" ציבורית:

1. הטיית המציאות התקשורתית והמשפטית:

- עריכה ומידע כוזב: נטען לגניבת דעת באמצעות עריכה מגמתית של מידע (כדוגמת "סרטון שדה תימן") ובאמצעות הפצת שקרים בנוגע להתנהלות אישית של נבחרי ציבור ("שמפניות וסיגרים"). - היפוך תפקידי הייעוץ המשפטי: הביקורת החריפה ביותר מופנית כלפי מעמדה של היועצת המשפטית לממשלה, שעל-פי הטענה הפכה מיועצת ל"פוסק האחרון" (בלשון נקבה). נטען כי שינוי זה מרוקן מתוכן את כוחה של הממשלה הנבחרת, שהפכה למעשה ל"יועצת ליועצת". - הפקרת הדרג המדיני: עוד נטען לגניבת דעת במסגרת קשרים בלתי פורמליים, כביכול, בין הפיקוד העליון למפגינים ("הקפלניסטים"), ואפילו ניהול "הודנא" עם סינוואר לכאורה "מאחורי גבה של ממשלה נבחרת".

2. מעמד החוק והדמוקרטיה:

- הכנסת כ"עובדת" של ביהמ"ש: במישור המשפטי, נטען כי ה"שמאל" רואה בחוק המלצה בלבד, ואת הכנסת - שהיא הריבון - ככפופה לבית המשפט העליון, כמי ש"עובדת אצלו". - סקרים והגדרת הרוב: הביקורת טוענת להיפוך מוחלט של מושגי יסוד: המיעוט מוצג כרוב, והרוב מושתק או מוצג כמיעוט, בעיקר באמצעות סקרים מוטים.

רובין הוד ההפוך: גניבה מהעניים לעשירים

השוואה מעניינת עולה בין דרך פעולת השמאל, כפי שהיא מוצגת בטענות, לבין המיתוס של רובין הוד. רובין הוד נודע בכך שגנב מהעשירים ונתן לעניים. אולם, בביקורת זו נטען כי דרך "השמאל" היא הפוכה: זוהי גניבה מ"העניים" לטובת "העשירים":

• הפקעת משאבים וקרקעות: הטענה המרכזית במישור זה נוגעת ל"גניבת אדמות המדינה בקיבוצים" - קרי, ניצול משאבי קרקע לאומיים על-ידי קבוצות מבוססות.

• פגיעה בלוחמים: הטענה ממשיכה ומתארת "הפקעת חלקם של הלוחמים" - אותם "נעליים שחורות" מהיחידות הקרביות (גולני, שריון, הנדסה) - לטובת אחרים ש"לא לוחצים על ההדק". הללו מוצגים כבכירים בחיל המודיעין, אשר "כמסדרי ג'ובים" ו"אקזיטים", נהנים מהמשאבים המופקעים.

סוף דבר: עולם הפוך

הביקורת מתייחסת למהלכים פוליטיים כושלים של מנהיגים מסוימים (נפתלי בנט ויאיר לפיד), תוך תיאור של צמצום הכוח הלוחם והפקרת הגבולות כתולדה של מדיניות זו. התחושה הכללית המשתקפת מהטענות היא של "עולם הפוך". ציטוט דבריו של השר לשעבר יוסי שריד ז"ל, שהיה בעצמו איש שמאל בולט, רק מדגיש את תחושת הקיטוב והשינוי. הטענות הללו, חריפות ככל שיהיו, מצביעות על תהליכי עומק של חוסר אמון ביחסים שבין הדרג הנבחר, המערכת המשפטית, והאליטות הביטחוניות, אל מול ציבור רחב שמרגיש מופקע ומרומה.