אילו אני נציג הסברה רשמי של מדינת ישראל הייתי שואל את הממונים עליי שאלה - איזו ישראל להסביר לעולם? 1. האם את ישראל בבוקר שבעה באוקטובר 2023, שבו נתפסה במערומיה והאויב האכזר ביותר שלה ביצע טבח בתושביה? 2. האם את ישראל שיש לה, לכאורה, לגיטימציה לא רק להעניש את האויב שטבח אלא לנקום בו באופן לא מידתי? (אגב, מי קובע את אמת המידה למידתיות?) 3. האם את ישראל שאזרחים שלה מתנכלים לערבים ביישוביהם המוכרים והבלתי מוכרים, בשטחי יהודה ושומרון, פורעים בהם, פוצעים ואף הורגים אותם? 4. האם את ישראל שהיא גוליית? 5. האם את ישראל שהיא דויד? האופן בו נתפסת ישראל בחלקים הולכים וגדלים של מה שמכונה "דעת הקהל העולמית" (רוצחת!) כמו גם גידול מטאורי בתופעות אנטישמיות, אינו משקף רק העדר מדיניות הסברתית עקבית, סדורה ויעילה. הוא מעיד על קושי גדול ורב להסביר לעולם מדוע מדינה שנתפסת כמחוללת רצח היא, בעצם, הקורבן שלו. בחודשים הראשונים של המלחמה, ישראל הייתה מוכת הלם ותדהמה ממתקפת הטרור הרצחנית שתפסה אותה במערומיה. היא ליקקה את פצעי התבוסה, העלבון, ההשפלה בעוד חייליה ממשיכים להיהרג ולהיפצע. ישראל לא ניצלה את חלון ההזדמנות שנפתח לרווחה בסמוך למועד הטבח למתקפת הסברה ברחבי העולם; היא לא מינפה מספיק תמונות שהיו עשוית לייתר 1,000 מילים ולהמחיש באופן שאינו ניתן להכחשה את תוצאת הפשעים נגד האנושות שביצע ארגון החמאס בערים וביישובי עוטף עזה. היו בידיה קלפים מנצחים אבל היא לא ניצלה אותם והפסידה, אולי לתמיד, את ההזדמנות "להוכיח לעולם" מי הם האויבים המפלצתיים שלה. מזה תקופה ארוכה שישראל נתפסת כמדינה מקוללת, מסוכנת, שאינה מסוגלת עוד להציג עצמה כקורבן של רצח אלא כמחוללת אותו. אין דרך, אין אמצעי ואין מסבירן, מוכשר ככל שיהיה, שיכול לשכנע את העולם כי ההרג המוני, הבלתי מבוקר, הבלתי מידתי, ובעיקר- בלתי ניתן להצדקה ( ולהסברה!) של אלפי בני אדם בכלל וברצועת עזה בפרט הוא חיוני והכרחי לעצם קיומה. גם שנתיים לאחר פריצתה, ישראל ממשיכה לנהל את המלחמה כמלחמת נקם. נקמה, כמניע מובן, גם אם כבר לא בהכרח לגיטימי, לנקום באויב אכזר, מפלצתי, חלאתי, לא מאפשרת לכל מי שעוסקים בהסברה להסביר את ישראל בעולם כאשר רעש הרקע הזה לא רק מעיב על הסברה אלא מסכל אותה. האם אפשר בכלל להסביר את ישראל בעולם? אם כן - כיצד?