הוא היה בן שמונה-עשרה כשזה התחיל. נער של חוף, מוזיקה ושקיעות כתומות שנקרא ברגע אחד לעמוד בחזית של מציאות שאיש לא ביקש. שלוש השנים האחרונות עברו עליו כמו חיים שלמים, מסעות לילה אינסופיים, חברים שנפלו, רגעים של פחד קמאי ורגעים של אומץ שלא ידע שקיים בו. הוא למד לשאת אחריות על אחרים, גם כשהלב שלו רעד. המלחמה שינתה אותו, הפכה אותו מדויק יותר, מפוכח יותר, רגיש עד העצם. היא לקחה ממנו חלקים של תמימות, אבל החזירה לו הבנה עמוקה של מה באמת חשוב. משפחה, חברות, קרבה אנושית פשוטה ואמיתית. הוא למד להישען על אחרים בלי להתבייש, ולמד לתת גם כשאין לו כוח. בין ההרס והרעש הוא גילה בתוכו שקט אחר, שקט של מי שראה את הקצה ויודע לבחור בין טוב לרע. עכשיו הוא חוזר. לא כנער שעזב, אלא כבחור צעיר ישראלי, חזק, ישר, מלא פצעים שלא תמיד רואים בעיניים, ועם נחישות לבנות לעצמו עתיד. הוא מוריד מדים ורוצה סוף-סוף לנשום. לחזור ללמוד, לעבוד, לאהוב, לגעת באדמה הפשוטה של יומיום רגיל. עדיין יש לילות קשים, עדיין יש זיכרונות שמפתיעים אותו באמצע היום, אבל הוא הולך קדימה, צעד אחר צעד. הוא לא מחפש רחמים, הוא מבקש הזדמנות. הכרה שקטה בכך שהוא, וצעירים כמוהו, נשאו על הכתפיים שלהם מציאות כבדה מדי, ועכשיו מגיע לו לבנות חיים. מתוך השבר, בחברה שמרגישה ומוקירה. הצעיר שלנו הוא חלק מדור שלא ביקש את המלחמה, אבל סירב להישבר. הוא מביט אל מעבר לאופק, ועם לב שמכיר סוף-סוף את מחירם של חיים. והוא מבקש דבר אחד בלבד - לחיות במדינת ישראל חופשית, נקייה, ראויה וכנה. מדינה השייכת למשפחת העמים בכבוד וביושר. הוא לא מחפש תהילה, רק חיים נורמליים, בטוחים ומשמעותיים. הוא מביט אל העתיד בלי פחד, מסרב לוותר על ערכים, על צדק, ועל הזכות לראות את מדינתו ראויה למעמדה בעולם. ובעומק התקווה הזו מסתתר גם מסר ברור לדור המבוגרים. הגיע הזמן להניח לתככים של העבר, לשחרר את המדיניות של התחמניות וסכסכנות, ולאפשר לדור הצעיר לבנות עתיד ישר, בריא ובהיר יותר. עתיד שבו גדלותם של המבוגרים תימדד לא בזיכרונות של מאבקים ישנים, אלא בנדיבות הלב לתת למחר הזדמנות אמיתית.