לאחרונה, בכתב העת המקוון "הזמן הזה", מבית מכון ון-ליר בירושלים, התפרסם מאמר מאת ד"ר גיא פרחי, שכותרתו "עריצותו של הזיכרון". במאמרו טען הכותב כי זיכרון האירוע שטרם הסתיים מהווה מכשול בהתמודדות עם אתגרי ההווה, תוך יצירת מצג שגוי הן לגבי תמונת העבר והן לגבי תמונת ההווה ובלשון הכותב - "... שיח הזיכרון סוחף אותנו אל אותו זמן מיתי שבו עמלק, הנאצים וחמאס אחד הם. כאילו אין זה משנה מה נזכור, ובלבד שנקיים את מחוות הזיכרון עצמה: לזכור כאילו מה שהיה כבר נחתם, לזכור כאילו דבר ממה שהיה אינו מתרחש ברגע הזה ממש". בלי שום קשר למאמר הנ"ל, ובזיקה לבחירות לראשות עיריית ניו-יורק בארה"ב, בניוזלטר של כתב-העת Commentary מ-30.10.2025, התפרסם מאמר מאת העורך, אייב גרינוולד (Abe Greenwald), שכותרתו "עידן מחלת השכחה" (The Age of Amnesia) שם טען הכותב כי בחירתו הצפויה של ממדני לראשות עיריית ניו-יורק משקפת תופעה רבה ועמוקה יותר של שכחה קולקטיבית. גרינוולד מדבר על שכחה קולקטיבית של תושבי ניו-יורק את אירועי 11.9.2001, שבחרו לראשות עירם מועמד עם רקורד ארוך וקולני של תמיכה והזדהות עם טרור איסלמיסטי, ומציע סברה כי ששכחה זו, בקנה מידה כלל-אמריקני ואף כלל מערבי, הוא בסיס לכמה שגיאות יסוד במדיניות האמריקנית והמערבית, בייחוד בתחום הלוחמה בטרור, והתמודדות עם האקספנסיה הערבית והמוסלמית למערב. קרוב לרבע מאה לאחר 9.11, הטליבאן מחזיק בשלטון באפגניסטן, אל-קאעידה ממשיכה לפעול, הטרור במתקפה ותומכיו נמצאים בל מקום... בעיית זיכרון, שכחה והשכחה היא בעיית יסוד של החיים האנושיים הקולקטיביים. כדברי איש החינוך אברהם אינפלד, שהקדיש את חייו ליצירת מודל המאפשר קיום יהודי בהתבסס על עיקרון של אחדות ללא אחידות (מודל "שולחן חמש הרגליים") - "כאשר ההיסטוריה עוסקת בעבר, זיכרון עוסק באיך העבר משפיע על ההווה ועל העתיד". הזיכרון ההיסטורי המשותף הוא תנאי ליכולת לקיים זהות משותפת (קולקטיבית), וליכולת הפרט לחוש באופן עמוק ויסודי חלק מהכלל (הקולקטיב) הלאומי. אלא שחיבור הפרט לזיכרון של אירועים ותהליכים שהוא לא חווה באופן אישי - מהווה אתגר ממשי. לא פחות מכך מאתגר שימור הזיכרון בתודעת הפרט והכלל - כך שיהיה רלוונטי ומשפיע על התודעה, על הזהות, על השקפת העולם, על סולם הערכים, ועל המעשים הנגזרים מכל אלה.

נקודת הסדק

האתגר הזה מועצם בימינו עוד יותר (ביחס למה שהיה בעבר), עקב שחיקת יכולת הקשב הנובעת מהשפעת הטכנולוגיה המתקדמת שהפכה באופן מובהק לחלק מחיינו. אין טעם להיאבק בכך, שכן אין דרך אפקטיבית לעשות זאת מבלי לוותר על הישגי הקדמה הטכנולוגית, דבר מה שרובנו, אני משוכנע, לא היינו רוצים יקרה. עם זאת, מתוך הבנת החיוניות שבקיום זיכרון קולקטיבי חי ובחיבור משמעותי של הפרט לזיכרון זה, מן הראוי להקדיש זמן ומאמץ לבחינת הדרכים להתמודד עם האתגרים שהזמן גרמם מתוך תכלית ברורה. אלא שיש כאלה המאתגרים את התכלית. לשיטתם, התמקדות (יתר) בזיכרון, קרי בעבר, עלולה להפריע לחיים בהווה ועם מבט הצופה פני עתיד. זוהי כמובן גישה לגיטימית, ויש בה מן האמת. אלא שבקצה היא עלולה להיות הרת אסון בשני היבטים: 1. היא מחלישה (עד כדי ערעור וניתוק) את זיקת הפרט אל הכלל, אל הקולקטיב הלאומי, ומדגישה את הרכיב האינדיבידואלי של החיים, שוודאי קיים ממילא בחייו של כל פרט (ואף חיוני - הן לחייו כפרט, והן לתרומתו הסגולית של הפרט לכלל) וללא איזון נאות ומשמעותי עלול להוות את נקודת הסדק להתפוררות הסולידריות הלאומית והחברתית בימי שגרה ונקודת תורפה של ממש בימי משבר כאשר הפרטים והחברה נדרשים לחוסן; 2. גישה זו עלולה להוביל את הפרטים והקולקטיב לשגות באשליות ואף בשגיאות, שזיכרון היסטורי חי ואקטיבי המבוסס על מחקר היסטורי מהימן, היה עשוי להפחית או אף למנוע כליל. כמובן קיימת גם סכנה הפוכה של התמכרות לעבר, עד כדי זניחת ההווה ותכנון העתיד (שמעתי אף הצעה מעניינת לכנות גישה זו של שקיעה בעבר - "עבריינות"), ועל כן נדרש איזון נכון של תכלול כלל הווקטורים העיקריים של חיינו כפרטים וכקולקטיב בשלושת ממדי הזמן, ובכל זאת יש הבדל לעניות דעתי. ממד ההווה נוכח בחיינו תמיד ובאופן הכי שגרתי ובנלי. הוא אינו מצריך, לרוב, מאמץ מיוחד, הקשב שלנו מופנה אליו ממילא.

תופעת הסטיקרים

ממד העתיד דורש כמובן מאמץ אקטיבי ברמת התכנון ואין כמעט פרט שאינו עוסק בו ברמה כזו או אחרת, מובן מאליו שהדברים משתנים מאדם לאדם, מושפעים משלל גורמים ונסיבות, ויש כמובן הבדל רב בין תכנון מוטה עתיד ברמת הפרט, המשפחה, הקהילה, הארגון, וכיו"ב עד רמת המדינה ואף מעבר לה. שונה מהם הוא הזיכרון הקולקטיבי החי ונוכחותו האקטיבית בחיי הפרט והכלל. הזיכרון מצריך מאמץ אקטיבי, פעיל, תמידי, כדי להוות וקטור השפעה משמעותי בחיינו כפרטים וכקולקטיב. בדומה לשריר - הוא מצריך תחזוק תמידי. אחרת יש תהליך של דגרדציה, שחיקה הולכת וגדלה, ומשם התהליך מוביל להפיכת הזיכרון ההיסטורי ללא רלוונטי ללחיינו על הסכנות המוזכרות לעיל. ניקח למשל את תופעת הסטיקרים בשנתיים האחרונות. אין כל צל של ספק כי תופעה זו היא ביטוי לרצון אוטנטי רב להנציח את חללינו, החיילים והאזרחים, שנפלו במהלך המלחמה משבת שמחת תורה ה-7.10.2023 ואילך. לעיתים יוצא לי לנסוע ברכבות ואני מסתכל על הסטיקרים הללו, משתדל לקרוא את תוכנם, לתת מקום לזיכרון האקטיבי. אני גם מתבונן מסביב לראות האם האנשים מתבוננים בסטיקרים. אומנם שלא ביצעתי מחקר כמותני בנדון, אך מהתרשמות בלתי-אמצעית שלי מעט מאוד אנשים מתבוננים בסטיקרים המודבקים בכל מקום בתחנות הרכבת. במילים אחרות - הזיכרון מונכח מאוד, אך מסיבות הטעונות בירור, אין צריכה משמעותית שלו (שוב, אין הדברים נכתבים אלא מהתרשמות בלבד). וכאן הזיכרון ממש נושק להווה, לא מדובר בזיכרון של עבר רחוק... על כן העיסוק בהנחלת ותחזוק הזיכרון ההיסטורי רלוונטי לכל שלב בחייו של אדם, ומן הראוי שיתבצע בשלל אמצעים ואופנים. המחשבה שזה תפקידה של מערכת החינוך הפורמלית בלבד, היא מחשבה שגויה במבחן התוצאה, וחוטאת לתכלית. זוהי משימה הרלוונטית לכולנו, ואף מחייבת סיעור מוחות ופיתוח מתמיד של דרכים יצירתיות, חדשניות ופורצות דרך שתהיינה אפקטיביות לתכלית. בבתי"ס, בחינוך הבלתי-פורמלי, בתנועות וארגוני הנוער, במכינות קדם-צבאיות ובשנות שירות, בצה"ל ושאר כוחות הביטחון וההצלה, באקדמיה, במקומות עבודה במגזרים וענפי התעסוקה השונים, בתקשורת המודפסת, המשודרת והדיגיטלית, וכמובן בתרבות במובנה הרחב. החשוב הוא לא להשאיר את הדבר לסטיכיה, שהנושא יהיה במודעות שיוביל לשלל פעולות ממקום מודע ומכוון.

שינוי רדיקלי

למערכת החינוך הפורמלית יש בכל זאת תפקיד מיוחד בהקשר זה, שכן יש בידה כלים ייחודיים שאין לשום מערכת אחרת (למעט, במידה מסוימת, לאקדמיה) - כלים של הערכה, שבהבניה נכונה עשויים להוות טריגר ללמידה מכוונת תכלית. כידוע בשנים האחרונות יש ויכוח ער בשדה החינוכי לגבי נחיצותו של פיתוח זיכרון במהלך לימוד ובדיקתו באירועי הערכה, בייחוד בבחינות בגרות. בתודעה הציבורית עדיין קיימת ביקורת על השינון, כשבפועל בבחינות בגרות בהיסטוריה ובתנ"ך (בחינוך הממלכתי) כמעט ואין צורך לזכור דבר. הבחינות מתמקדות במיומנויות גנריות ודיסציפלינריות. עם כל החשיבות שבפיתוח המיומנויות, ואכן - יש חשיבות, מן הראוי לתהות האם זו התכלית של לימוד תחומי דעת מעצבי זהות כתנ"ך והיסטוריה. זה נושא למאמר נפרד, אך מן הראוי להבנות את לימוד תחומי הדעת מעצבי הזהות בכלל, ותנ"ך והיסטוריה (שמן הראוי להחזיר לה את המונח "תולדות") בפרט, באופן שישמשו תכלית זהותית-ערכית-רעיונית, ובכלל זה הבניית הזיכרון ההיסטורי והאתוס הלאומי. וזה מצריך שינוי רדיקלי הן של תוכניות הלימודים והן של דרכי הערכה כך שיהיו מדויקים לתכלית. אחד מהיסודות של הגישה החדשה חייב להיות תוכנית לימוד שתדגיש את תודעת הרציפות בקיום הלאומי ויצירת כלי הערכה הבודקים, בין היתר, את הזיכרון ההיסטורי (בדגש על הרצף ההיסטורי) ואת המרכיב העובדתי שלו, לצד יכולת התלמיד להביע את עמדתו באופן ביקורתי, משמעותי ואחראי על הסוגיות העולות מהזיכרון ההיסטורי ומהאתוס הלאומי. כותב שורות אלה הוכיח במעשים, אומנם בזעיר ענפין, שמדובר בתוכנית בת-ביצוע הלכה למעשה. לתשומת לבו של שר החינוך ושל הפקידות המקצועית המובילים את הפדגוגיה ומדיניות החינוך בימינו. ברל כצנלסון ז"ל - אחד מהוגיה החשובים והמקוריים של תנועת העבודה הציונית החלוצית ההיסטורית - סבר כי הזיכרון הקולקטיבי הקצר שלנו הוא נקודת טורפה אסטרטגית המנוצלת בידי אויבינו, ומן ההכרח לחזק את שריר הזיכרון האישי והלאומי. כך הוא כתב ב-"עדות לדור", המאמר הפותח את "ספר מאורעות תרצ"ו" - "... זוֹהי תכליתוֹ של הספר. פּניו מוּעדוֹת פּנימה. לעוֹמדים בּמערכה, למי שעוֹמד היוֹם וּלמי שיצטרך לעמוֹד מחר. ספר להזכּיר. ללַמד בּני יהוּדה זכירה. זכוֹר את אשר קרךָ בּדרך. זכוֹר וּשמוֹר כּיצד עמדת בּפני אוֹיב אשר הקים עליך כּל כּוֹחוֹת שאוֹל להשמידך. זכוֹר ואל תשכּח. מלחמה לנוּ בּשִכחה. והיא אוֹרבת לנוּ מכּל צד. לא גמוּל בּה על היסוּרים, לא מירוּק עווֹנוֹת, לא כּיפּוּרים על החוּלשה ולא סיכּוּי להתגבּר.

איזהו גיבור

וּמה יש עמה? דלדוּל הנפש, מחיקת האישיוּת של הפּרט והכּלל, והערמת-מנוּסה - לשוא. רבּוֹת לאין ספוֹר צוּרוֹתיה של השכחה היהוּדית: קהוּת סתם וחריפוּת-מוֹחין המביאה לידי קהוּת-הנפש; בּערוּת סתם וּבערוּת "נאוֹרה" [כזו המתחפשת ל-"נאורה"]; חַמדנוּת, טפּסנוּת בּסוּלם "ההצלחה" הפּרטית, רכיבה על גבּי נַחשוֹלים עוֹלמיים. רדיפת-הרגע, הסחת-הדעת, התבּטלוּת, התכּחשוּת לעצמך ולבשׂרך, כּפירה בּאחדוּת-הגוֹרל. בּתוֹלדוֹת ישׂראל רבּים היחידים אשר בּיקשוּ לברוֹח מפּני יד הגוֹרל הישׂראלי, כּברוֹח יוֹנה בּאניה ההוֹלכת תרשישה. רבּים רבּים גם לעינינוּ הנוֹתנים שׂכר אניה לבוֹא תרשישה! אך אַל נא תחפּשׂוּ עילָאוּת בּהתעלמוּת מגוֹרל-עם. איזהוּ גיבּוֹר? לא הבּוֹרח מן הגוֹרל, אלא הכּוֹבש אוֹתוֹ, לא המבקש להערים על גוֹרלוֹ, אלא המאַמץ רוּחוֹ וידוֹ לכבּוֹש אוֹתוֹ". ואם בזיכרון לקינו - בזיכרון נירפא. יש, לדידו של ברל, ואני בהחלט מסכים איתו, צורך חיוני לחזק את שריר הזיכרון הלאומי. אותו מרחב בו הזיכרון הקולקטיבי הלאומי הפעיל נהיה לחלק מאישיותו של הפרט, וכדברי יריב בן-אהרון ז"ל, מחבר המסכת "עדות לדור" על מאמרו הנ"ל של ברל כצנלסון - "את הזכירה צריך ללמוד. ה"זכירה" היא כוח, והיא נשק כמו ה"קשת"". בתור נשק - יש הכרח לזכור את טיב האויב המזנב את "הנחשלים", "הנחשלים מלזכור והמתמכרים לשכחה". אולם לא רק נשק, לפי דברי ברל, הזיכרון החי, האקטיבי, הוא גם תנאי לאפשרות של תיקון והתגברות - "לא ניתן לנוּ לדעת אם כּל פּגם שבּיסוֹד ניתן לתיקוּן, אם על כּל יסוּרים אפשר להתגבּר. אוּלם ראינוּ: יש התגבּרוּת על חוּלשה ויש התעלות על-ידי יסוּרים. אך אין התגבּרוּת ואין התעלוּת בּלי לחיוֹת את הדברים למלוֹאָם, לעוּמקם. מה שעבר וּמה שעוֹבר עלינוּ בֹארץ בּתקוּפת-חיים זוֹ ראוּי שנחיה אוֹתוֹ בּכל כּוֹח החוָיה שבּנוּ, ראוּי שנדע אוֹתוֹ לאמיתוֹ, לפרטיו וּלתמציתוֹ. ראוּי שיהיה נחרת בּנפשנוּ". אם רצוננו להבטיח כאן את קיומנו הקולקטיבי, ושהוא גם תנאי לקיום של הפרטים המרכיבים את הקולקטיב, מן הראוי שניתן את הדעת על אופן הנחלת ותחזוק "שריר" הזיכרון ההיסטורי של הפרטים והקולקטיב באופן חי, פעיל ואפקטיבי. זה בידינו ובנפשנו. זו חובתנו. וכדברי חז"ל - "... לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה" (משנה, אבות, ב', ט"ז). את הרעיון הזה סיכם באופן מיטבי מאיר אריאל ז"ל ב-"שיר תת-מודע זמני": למדו למוד בכל הכח למדו למוד כהידרש למדו למוד ואל תת-שכוח אולי מחר עוד ניפגש (אם לא מחר אולי בשש).