קשה לחשוב על דימוי פוליטי חשוף יותר מאשר סיכת חבל תלייה על דש חליפתו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר. החבל הזעיר הזה - וגם אילו הייתה זו גיליוטינה, לא היה בכך הבדל - איננו כלי ענישה אלא אובייקט תעמולה: הוא לא חונק איש, רק מבטיח חניקה. הוא מוכר לציבור נוסחה ממכרת בפשטותה: במקום טרור - מוות ממוסד; במקום כאוס של פיגועים - ודאות של "עונש מוות למחבלים". אלא שמאחורי הסיכה הזו מסתתרת אמת משפטית פשוטה ומביכה: עונש המוות למחבלים כבר קיים בדין הישראלי, בעיקר בדין הצבאי ביהודה ושומרון. צו בדבר הוראות ביטחון (צו 1651) מאפשר לגזור מוות על "גרימת מוות בכוונה" ועבירות ביטחון נוספות; סמכות ההמתה מעוגנת גם בדין הכללי בעבירות מסוימות של בגידה ופשעי נאצים. ובפועל? מאז הוצאתו להורג של אדולף אייכמן ב-1962 לא הוצאה להורג בישראל אף נפש. זהו פרדוקס ישראלי ייחודי - ריבונות אי-השימוש. החבל תלוי, והמדינה מקפידה שלא להדק אותו. כדי להבין מה מונח על כף המאזניים כשמבקשים להפעיל את מה שכבר קיים, כדאי להישען על אלבר קאמי. בספרו "המיתוס של סיזיפוס", ההתאבדות היא הבעיה הפילוסופית הרצינית היחידה: היחיד מול חייו. יותר מעשור לאחר מכן, במסה "הרהורים על הגיליוטינה", מוקד המתח נע מן האדם הממית את עצמו אל החברה הממיתה את אזרחיה. ההוצאה להורג מתוארת שם כרצח המחושב ביותר, לא שונה מוסרית מרצח פרטי אלא בכך שהיא עטופה בטפסים, שופטים ופקידים. מרגע שהמדינה שומרת לעצמה את הזכות להרוג בשם הצדק, כל אחד מאיתנו חי בעולם שבו הוא יכול להיות, תיאורטית, הנידון הבא. מול האינטואיציה לפיה מוות מרתיע, עומדת שכבת מחקר עבה למדי. דוח מקיף של האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב מ-2012 קבע, כי אין כל בסיס מדעי לקביעה שעונש מוות יפחית פשיעה בהשוואה למאסר (המחקרים אינם מספקים מידע או ראיה מדעית בעד או נגד). אמנסטי אינטרנשיונל וארגונים נוספים הראו שוב ושוב שמדינות שביטלו את עונש המוות לא חוו "קפיצת רצח"; בקנדה, למשל, שיעור הרצח לאחר הביטול ירד לאורך העשורים. נכון, לא כל מחבל הוא מתאבד צמא מוות; יש מפגעים שמבקשים לשרוד. אבל גם ביחס להם אין כיום ראיה אמינה שעונש מוות מוסיף הרתעה מעבר למאסר עולם, ובמקרים מסוימים הוא אף עלול להזין דימוי של "שהיד" ולהפוך למעצים גיוס במקום למחסום. לטיעון הישראלי המיוחד על מניעת עסקות יש כוח רגשי אמיתי, במיוחד מול זוועות 7 באוקטובר. משפחות שיקיריהן נטבחו מתקשות להשלים עם מחבל שיושב בתאו, מתראיין וממתין לעסקה. חלק מאנשי הביטחון סבורים שהוצאה להורג תשמש אות מוסרי ותרים את המורל. אבל ההיסטוריה הישראלית מלמדת: כאשר הציבור תובע "להחזיר את הילדים הביתה", לשון החוק מתקפלת. עסקת שליט, עסקות לאחר 7 באוקטובר - כולן כללו שחרור רוצחים שנדונו למאסר עולם. עונש מוות לא יבטל את הלחץ הזה; הוא רק ידחוף אותו אחורה, לשלב הסיווג, ההעמדה לדין וההכרעה אם לבקש מוות מלכתחילה. כאן נכנסת מחדש המקוריות של ריבונות אי-השימוש. ישראל כבר היום מדגימה מודל שבו המשפט מכיר בכוח להמית, אך הפרקטיקה המוסדית בוחרת בעקביות שלא להפוך אותו לריטואל. חוק עונש מוות למחבלים מבקש להפוך את מודל האיפוק הזה על ראשו. ממרחב של אחריות מקצועית שקטה, למופע זהותי רועש. קאמי היה אומר שהשאלה אינה אם מחבל פלוני ימות או יחיה, אלא איזה סוג של חברה נרצה להיות: חברה שמתגאה שהיא יודעת להרוג בשם הצדק, או חברה דמוקרטית שמודעת לכוח הזה, ובוחרת, דווקא בשיא הזעם, להישאר מרוסנת.