יש רגעים שבהם מדינה נמדדת לא בכוחה הצבאי, אלא במחויבותה הבסיסית ביותר: ההגנה על אזרחיה. המלחמה האחרונה חשפה אמת קשה: הנהגה שכשלה כישלון עמוק, מוסרי ומדיני, וממשיכה לכהן כאילו דבר לא קרה. ראש ממשלה שמפקיר אזרחים וחיילים לגורלם, שמתנער מאחריות כלפיהם בעוד הם מוחזקים בשבי, אינו ראוי להמשיך לעמוד בראש מדינה. לא משום טעות אחת, לא בגלל שיקול מוטעה, אלא משום דפוס פעולה. דפוס של היעדר אחריות, של טשטוש גבולות מוסריים, ושל העדפת הישרדות פוליטית על פני חיי אדם.
שום מטרה מוצהרת של המלחמה לא הושגה. ואם תושג אי-פעם, ספק אם תהיה חתומה על שמו. במקום עמידה כנה מול הציבור, במקום אמירה פשוטה של "טעיתי", "פישלתי", "הקונספציה קרסה" קיבלנו אופוריה מסוכנת. לא אבל, לא אם, לא חשבון נפש, אלא שיכרון כוח, שבו הרס וחורבן מוצגים כהישג, וספירת גופות משני הצדדים, הופכת לשיח תועלתני מצמרר. זהו שיח שבו חיי אדם נשקלים במאזני רווח והפסד. שבו עולה, במרומז או במפורש, השאלה: כמה שווה קורבן אחד מול אחר? עשרה? עשרים? מאה? שיח כזה איננו ביטחוני, הוא אנטי-מוסרי. הוא מסמן אובדן דרך מוחלט.
אך הכישלון אינו מסתכם בראש הממשלה בלבד. גם מוסדות שאמורים היו לשמש בלמים, ובראשם מוסד הנשיאות, כשלו בתפקידם. במקום להיות קול ממלכתי, בוגר, בלתי תלוי, נגררו אל תוך משחק פוליטי ציני. הנשיא, שאמור היה להגן על אמון הציבור ועל גבולות המותר והאסור, מצא עצמו משמש ניצב במופע של הסחת דעת. לא כך נראית מנהיגות אחראית.
הפרשות, החקירות, העימותים בכנסת, היחס למתנגדים, כל אלה אינם מקריים. מטרתם איננה חקר האמת, אלא שליטה בשיח. כן שליטה בשיח, וגם ביצירת רעש מתמיד שמונע בירור פשוט: מי אחראי? מי ידע? מי הפקיר? וכשאין תשובות, אין גם תיקון.
הציבור, בינתיים, מותש. מותקף רגשית ולעיתים פיסית, ללא הפסקה: פעם בפחד קיומי, פעם בזעם, פעם בנקמה, ופעם במעצר. כך לא נותר מרחב לחשיבה ביקורתית. כך מנרמלים את הבלתי מתקבל על הדעת: אזרחים בשבי הופכים ל"נושא מורכב", חיילים הרוגים ל"מחיר הכרחי", והפקרת חיים, למדיניות. ובתוך ההפקרות הזו בולט גם תפקידו של שמחה רוטמן. לא כמי שמחפש פתרונות, אלא כמי שמעמיק לכאורה את הקרע. יושב-ראש ועדת חוקה שפועל נגד עצם הרעיון החוקתי, שמסמן אזרחים כיריבים, שמתייחס למשפחות שכולות ולמתנגדים פוליטיים כאל מטרד, אינו מגן על הדמוקרטיה, אלא שוחק אותה מבפנים. זה אינו ויכוח אידאולוגי לגיטימי; זה שימוש בכוח פרלמנטרי כדי לנרמל דה-לגיטימציה.
ומעל הכל פועלת מכונת הרעל: מנגנון מתוזמן של השחרה, הסתה וערעור אמון. כל מי ששואל, מבקר או מתאבל, מסומן כבוגד. כל דרישה לאחריות מוצגת כפגיעה במאמץ הלאומי. זו אינה טעות תקשורתית, אלא אסטרטגיה: להציף את המרחב הציבורי בארס עד שלא נותר בו חמצן לאמת, למוסר, או לחמלה. מדינה לא נופלת ביום אחד, היא נרקבת כשהרעל הופך לשגרה. אבל אי-אפשר להמשיך כך. לא ניתן לטעון עוד שלא ידענו. הכל גלוי. השאלה איננה מה עושה ההנהגה, אלא מה אנחנו, האזרחים, מוכנים לעשות מול זה.
מדינה דמוקרטית אינה מעניקה, או יותר נכון, אסור לה לתת חסינות מוסרית למנהיגיה. הפקרת אזרחים וחיילים איננה כישלון מדיני בלבד, היא עילה משפטית, ציבורית וערכית לסיום כהונה. לא באמצעות חנינה, לא דרך טשטוש, אלא באמצעות החוק. זהו רגע מבחן. לא של כוח, אלא של מצפון. של אחריות. של נכונות לומר: עד כאן.