להיות סטודנט במדינת ישראל לא בא לידי ביטוי רק בכיתות הלימוד, זה מתפרש גם לשעות שאחרי. העמידה בסופר לדוגמה, והחישוב המדויק מה אפשר לקנות החודש ועל מה לוותר. לא מדובר כאן בתרגיל סטטיסטי בקורס לכלכלה, אלא במתמטיקה של הישרדות. הקונפליקט התמידי בין הרצון לשקוע בספרים לבין הצורך הכלכלי הבסיסי להתקיים, הפך לחלק בלתי נפרד מהתואר.
שכר הלימוד, על-אף חשיבותו, הוא רק קצה הקרחון. הנטל האמיתי הוא "המסביב": שכר דירה, חשבונות, תחבורה, מזון ועוד. מאז תחילת העשור מחירי הדיור עלו באופן שמכביד במיוחד על צעירים. שכר דירה לדירת חדר או שניים באזורים עירוניים הגיע לרמות של אלפי שקלים בחודש - הוצאה שכמעט ואינה אפשרית לתקציב סטודנטיאלי צנוע. נתוני הביטוח הלאומי ודוחות העוני מהשנים האחרונות מצביעים על מצב חברתי-כלכלי קשה, כאשר משפחות רבות, ובתוכן סטודנטים מרקע מוחלש, נשאבות אל מתחת לקו העוני. התוצאה היא אבסורד מערכתי: האקדמיה, שפוטנציאלית אמורה להיות המנוע המרכזי למוביליות חברתית ולצמצום פערים - משחזרת בפועל את האי-שוויון.
האבסורד זועק במיוחד בתוך הקמפוסים עצמם. המוסדות האקדמיים, שהיו אמורים להיות מרחב מוגן ללמידה, מדגימים הלכה למעשה את המושג הכלכלי "כשל שוק". הסטודנטים הם בגדר "קהל שבוי": בין הרצאה להרצאה, כשאין זמן או יכולת לצאת החוצה, הקפיטריות מכתיבות מחירים מופקעים וגובות "פרמיית נגישות" לא הוגנת. במקום שהמוסד יגן על הסטודנט, הוא מאפשר לכוחות השוק לפגוע בו.
עוד דוגמה היא המחירים במעונות של האוניברסיטאות, שלכאורה היו אמורים להיות סבירים אך הם הגיעו לסכומים גבוהים במיוחד. אומנם קיימים מענקים כמו מלגות ותמיכות, אך לרוב מדובר ב"פלסטר" שאינו מכסה על הנזק המבני של יוקר המחיה. המחיר האמיתי אינו נמדד רק בשקלים, אלא באיכות ההון האנושי של המדינה. סטודנט שנדרש לעבוד במשמרות כפולות כדי לשלם שכר דירה, מגיע להרצאות עייף ופחות מסוגל לבצע מחקר או להצטיין.
מה אפשר לעשות? אין צורך בצעדים גדולים ודרסטיים, אפשר להסתפק במספר צעדים קטן שיוביל לשינוי גדול בכל התחום. ברור שיש אפשרויות רבות. אני אציע להלן את דעתי האישית:
בראש ובראשונה להקים רגולציה ופיקוח בקמפוסים: טיפול ב"כשל השוק" בקפיטריות באמצעות פיקוח מחירים וחובת שקיפות. מוסדות המתוקצבים מכספי ציבור חייבים לכלול בחוזים סעיפי "אחריות חברתית" שמחייבים הצעת מזון בסיסי במחיר מפוקח. בנוסף, תוכנית דיור סטודנטיאלי לאומית: המדינה צריכה להשקיע בהקצאה של מעונות ציבוריים, לצד מתן שוברים לסיוע בשכר דירה לסטודנטים המוגדרים במצוקה. צעד כזה יקטין את הלחץ החודשי וישחרר זמן ללמידה.
עוד צעד הוא שיפור נגישות המלגות: מעבר ממלגות הצטיינות למודל של "מלגת בסיס" אוניברסלית יותר, הניתנת על בסיס קריטריונים סוציו-אקונומיים בהליך ביורוקרטי פשוט, כדי למנוע מצב שהביורוקרטיה עצמה חוסמת את קבלת העזרה. ואחרונה, גמישות תעסוקתית באקדמיה: פיתוח תוכניות עבודה-לימודים בתוך הקמפוס (סיוע במחקר והוראה) בשכר הוגן, המאפשרות לסטודנט להתפרנס מבלי לפגוע בשעות הלימוד.
לסיכום, עזרה לסטודנטים איננה תוכנית צדקה אלא השקעה בהון האנושי של המדינה. נתוני הדיור והעוני הם נורת אזהרה: אם לא נטפל בבעיה המבנית עכשיו, נשלם בעתיד במחסור בכוח אדם מיומן ובשעתוק פערים דור אחרי דור.