יש רוחות רעות שמנסות לשנות את פניה של מדינת ישראל, רוחות שמבקשות לצמצם את האדם, להקטין אותו, לאמת אחת, מוחלטת, כזו שלא משאירה מקום לחיים עצמם, לבחירה, לספק, ליצירה ולתנועה. יש קבוצות אנשים שכל-כך ממוקדות בלהוכיח שרק דרך התורה תהיה תקומה למדינה, עד שלפעמים נדמה שנשכח כאן דבר יסודי. מדינת ישראל קמה גם ואולי בעיקר, בזכות אנשים שפעלו, העזו, יצרו, בנו, חיברו, ניסו ונכשלו וקמו שוב, לא בשם אפסות האדם אלא בזכות אחריותו.
החילוניות איננה ריק, ואיננה ניתוק, ואיננה איום. היא כוח! כוח של קדמה, של העזה, של חירות מחשבתית, של מדע, של חשמל ומכוניות וטיסות, של רפואה ותרבות, של אמונה עמוקה בכך שאדם נועד לעשות, לפעול, לקחת אחריות על חייו ועל סביבתו, לא להמתין לנס ולא לוותר על שיקול דעת. אין כאן בלבול בין כוח האדם לבין עוצמתו של אלוהים. הכוח האנושי שונה אך הוא לא פחות. הוא פשוט אחר. כוח של בחירה, של מוסר, של מצפון, של מעשה בעולם מורכב שאין בו תשובות קלות.
העולם, וישראל בתוכו, זקוקים לאנשים אמיצים, יוצרים, מתנסים, כאלה שחושבים מחוץ לקופסה, בטוחים בעצמם, נחושים, נאמנים לערכים אנושיים, נועזים, מתמידים, אנשים שמבינים שתפילה ללא מעשה היא ריקה, ומעשה ללא אחריות מוסרית הוא מסוכן, אנשים שיודעים לאזן בין השניים, לבחור במעשה כשזה מה שהמציאות דורשת. זה הייחוד שלנו. זו התרומה שלנו. זו הזכות שלנו.
אז למה שנאמץ לעצמנו תפיסה שמקטינה את האדם, שמבקשת להציג אותו כחסר ערך בפני עצמו, כמי שצריך לוותר על כוחו, על שכלו, על חירותו, כדי להיחשב ראוי? יש לנו די והותר תכונות נפלאות משלנו, ואנחנו צריכים להפסיק להתנצל, להפסיק להתכווץ, להפסיק לבקש רשות להיות מי שאנחנו. אני בעד הבדלים ברורים בין אלוהים לבני אדם, לטוב ולרע. יש לנו חוזקות שאלוהים לא מבקש לעצמו, ויש לנו גם חולשות, כך נברא האדם, ומי שברא אותנו ידע בדיוק מה הוא עושה כשהפקיד בידינו את הבחירה, את האחריות ואת החירות.
אני בוחרת לחיות במדינת ישראל שמאמינה באדם, לא במקום אמונה, אלא כבסיס לחיים עצמם, שלא מפחדת מאנשים חזקים, חושבים וחופשיים, כי בלעדיהם אין למדינת ישראל עתיד.