למעלה מאלף תירוצים נערמו זה על גבי זה, כמין שעשוע אינטלקטואלי לימי החנוכה, ב-475 השנים שחלפו מאז הודפס לראשונה ספרו של רבי יוסף קארו, הבית יוסף, בשנת 1550, וכולם התייחסו לקושיה המפורסמת של הבית יוסף: "ואיכא למידק למה קבעו שמנה ימים דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות". ובעברית בת זמננו: הרי הנס התרחש רק שבעה ימים, מפני שבפך נמצא די שמן כדי הדלקה ליום אחד, כך שהנס נמשך בפועל רק שבעה ימים.
הבית יוסף עצמו מביא שלושה תירוצים. אך מאז ועד ימינו התמכרו חכמי הדורות לקושיה והערימו עליה תירוצים חדשים מן הגורן ומן היקב. וכשהגיע מניין התירוצים הללו למאה, הם כונסו בספר 'נר למאה'. משהגיעו כדי 500, כונסו התירוצים בספר 'ימי שמונה' (תשס"ז). כעבור שלוש עשרה שנה (תש"ף) הופיע בירושלים ספרו של הרב שמואל דוד וייס 'שמונה מי יודע' ובו כונסו אלף תירוצים לקושיית הבית יוסף. ובשנת תש"ף הופיע הספר 'שמונה מי יודע' המכיל אלף תירוצים ליישוב קושיית הבית יוסף. סוג של פרפראות לחוכמה.
אחד התירוצים היותר רלוונטיים לדורנו, טוען שהנס היה בכך שהחשמונאים, קדושי עליון, הבינו בחוכמתם שזו העת לסגור את הגמרות (במובן המטאפורי), להתחמש בקשתות וחיצים, ולצאת להילחם כנגד האויב היווני. עצם יציאתם למלחמה הייתה בגדר נס. כלומר, ביום הראשון של חנוכה אנו מודים בתפילה ובהדלקת החנוכיה, לא על הנרות, אלא על אומץ ליבם ותבונתם של החשמונאים שבמקום לעסוק בתורה מול הצר הצורר, יצאו להילחם בו פיזית, ומה שיותר חשוב מבחינתנו, שהם לא סמכו על הפטנט ששמו תורה מגנא ומצלא. הם מן הסתם ידעו, שמאז ימי מלחמות אברהם אבינו טענה זו לא עמדה במבחן המציאות, ולמעשה גם לא נועדה ממקורה להתפרש כהבטחה מיסטית להצלת העם, כשקמים עליו לכלותו.
וכי הצדיק מתיתיהו לא ידע שתורה מגנא ומצלא? והאם לא חשש לביטול תורה כשיצא למלחמת המגן? מתיתיהו בחוכמתו ידע הרבה יותר מכך: שהקב"ה עוזר רק למי שעוזר לעצמו, ושאמונת ישראל מצווה שהכל יוצאין למלחמת מצווה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, ושתורת ישראל מתעדת נזיפה חמורה של משה רבינו במשתמטים מהגנת העם.
ראיה לדבר מצאנו בתפילת על הניסים: "וזדים ביד עוסקי תורתך". כל מי שאומר תפילה זו בימי החנוכה, מודה שצבא מתיתיהו היה צבא של עוסקי תורתך, אבל למרות זאת הבינו לוחמיו הצדיקים, שלעת מלחמה לא תורה מגנא ומצלא אלא החרב והחנית.
החשמונאים, בניגוד למי שמתיימרים לשווא היום להיות יורשיהם, לא שלחו אחרים למות במקומם, לא זעקו 'נמות ולא נתגייס' ולא ראו עצמם פועלי זבל, כפי שקשקש אחד הרבנים. ואף שתורתם אכן הייתה אומנותם לעת שלווה, הם הניחוה בצד ויצאו למלחמת מצווה, שעד היום אנו משתבחים בה, מדליקים בברכה נר חנוכה ואומרים הלל לכבודה. החשמונאים שאבו אומנם את כוחם מן התורה, אבל גם מההיסטוריה של עם ישראל לדורותיו: התשועה השמיימית מגיעה רק לאחר שהעם עצמו אינו משתמט מחובתו להגן פיזית על עצמו. הם היו מציאותיים ולא סמכו על ניסי מגנא ומצלא.
בתקופה האחרונה הגיעוני כמה מכתבי מחאה, חלקם של כתבי פלסתר שהגיעו מקוראים בקרב אחינו החרדים, לגבי הטענה שהועלתה תכופות בטורים אלה. עיקרה - טענת מגנא ומצלא, המהווה נימוק תורני כביכול להשתמטות, היא מעשה הונאה. מפני שבשום מקום בגמרא, שהיא המקור לאמירה זו, לא נאמר שתורה מגנא ומצלא את עם ישראל בעת מלחמה, בוודאי לא כשהסד"כ הצבאי היהודי לוקה בחסר. הגמרא במסכת סוטה (כ"א, א'), שעוסקת בתורה מגנא ומצלא, עוסקת בהצלה פרטית - לא לאומית - מייסורים ופורענויות ומפני יצר הרע "שלא יכשילנו החטא", כלשון רש"י שם.
כמה אירונית הייתה העובדה, שאחרון מכתבי השחץ הגיעני בדיוק ביום ראשון של חנוכה - ימי מלחמתם הפיזית של החשמונאים הצדיקים באויב היווני; ורק יום אחד לאחר הטבח הנורא באוסטרליה, שגם הוא עשוי להוכיח שקיום תורה ומצוות - והרי הטבח אירע רח"ל בעת הדלקת נר מצווה של חנוכה - אינו ערובה אוטומטית לכלום. התורה אינה מכונת משחק שפולטת צעצוע על כל מטבע שמשלשלים לתוכה.
לא משה רבינו, לא יהושע בן נון, לא דבורה הנביאה ("אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים") ולא דוד המלך, הסכימו לסמוך על שיטת מגנא ומצלא הנואלת, ויצאו להילחם בזרוע נטויה כנגד האויב. וכך גם רבי עקיבא, מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות, לא סמך על שיטה כוזבת זו וסגר את הגמרא כדי להיות נושא כליו של הלוחם הגדול בר כוכבא. האם כל גדולי ישראל אלה והאחרים פיספסו את שיטת מגנא ומצלא הכוזבת?
מצד שני, שלא יובן חלילה לא נכון: הכלל תורה מגנא ומצלא הוא עקרון אמיתי וחשוב ביהדות; ואם חז"ל קבעו כך, זוהי אכן האמת הצרופה. אלא שכבר הראשונים קבעו שעקרון המגנא ומצלא חל רק על צדיקים בודדים, יחידי סגולה, ואינו שייך להנהגת הכלל. הגנה זו אכן קיימת, אבל רק לגבי לומדי תורה בעלי מדרגה עילאית, שלימודם מזוקק ומנופה, וכל כולו לשם שמים בלבד. אחד כזה היה רבי יהושע בן לוי, שעליו מסופר (כתובות ע"ז, ב'), שהיה מתדבק למוכי שחין בעת שעסק בתורה - וניצל. אבל זו הנהגת יחיד. אפילו חבריו רבי יוחנן, רבי זירא, רבי אלעזר, רב אמי ורב אסי, הגנו על עצמם מפניהם ולא גרסו מגנא ומצלא. וכי חרדֵי זמננו גדולים מהם?
אפילו גדולי דורנו הרב שלמה זלמן אויערבך והרב יוסף שלום אלישיב, שניהם זצ"ל, פסקו נגד הכלל ההזוי הזה: "אין לסמוך על כך [התנהלות ריב"ל] להלכה", פסק הרב אויערבך, ואילו הרב אלישיב השיב לשואלים, שכאשר נשמעת אזעקה בעת מלחמה תוך כדי תפילת שמונה עשרה, חובה להפסיק ולרוץ למקלט, ואין לסמוך מגנא ומצלא. ולמען האמת מסתבר שאפילו מניפי דגל מגנא ומצלא אינם מאמינים בו. גם המשתמטים מהצלת העם בחסות הדגל הזה, אינם משתמטים מהליכה לרופא בעת הצורך. באמת חבל, שמשה רבינו ויהושע בן נון, דבורה הנביאה ודוד המלך, רבי עקיבא והמכבים, לא שמעו על הפטנט הזה - ודווקא יצאו בחרב ובחנית ועם תעצומות נפש אדירים ואמונה גדולה, להצלת עם ישראל מיד צר. מתיתיהו ובניו אפילו העניקו בפועלם זה תירוץ אחד מיני אלף, לקושיית הבית יוסף.