מפעם לפעם אני מקבל חיזוק לתחושה כי אנחנו חיים בעולם הפוך. ביטוי חזותי הממחיש זאת אני רואה בכבישים בכלל ובכיכרות בפרט. לא אחת, מזדמנות, כמעט בו זמנית, שתי מכוניות לכיכר ולא ברור לאיזו מהן זכות קדימה. נוצר מצב המחייב תגובה מידתית, מהסוג שמתמצה באמירה "בכביש עדיף להיות חכם ולא צודק". לא תמיד, לא בהכרח, יש התנגשות וסתירה בין צדק לבין חוכמה. לא אחת הם מתיישבים זה עם זה.
בהקשר הנדון חוכמה היא לוותר על ה"צדק" - במירכאות ובלעדיהן - מראית עין ותחושה פנימית כי לי יש זכות קדימה על פני הרכב הנוסף, היות שהגעתי לכיכר לפניו. לפעמים מדובר בקדימות זעומה, קשה לאומדן של מקום או זמן. במקרים כאלה נוצר מצב, שבו כדי לפתור את מה שנראה כדילמה, נדרש מי מהנהגים לוותר לזולתו ולאפשר לו לחצות את הכיכר לפניו.
אני עושה זאת באופן קבוע, מציית להבחנה לפיה - אם יש ספק, אז אין ספק. ספקות בכביש עלולות להיות לרועץ ואף לגרום לתאונות. אני משתדל תמיד לצמצם לא רק את שולי הספק אלא להסיר את הספק עצמו. הלא אין אפשרות לפתור את הנושא בשיג ושיח - למי זכות קדימה, מה גם שבאופן טבעי וצפוי, חלק הארי של הנהגים העשויים/עלולים להיקלע למצב המתואר יגנו על זכותם לקדימות. הוא שאמרתי, הוא שכתבתי - לא מתווכח.
על סף הכיכר, לא אחת ממש בתוכה, כאשר מגיחה מכיוון אחר משאית, אני שומר נפשי ונזהר שבעתיים, מסמן בידי אות וסימן, כמחווה, למתן זכות קדימה לנהג שמגיח אל הכיכר. יש המגיבים בקידה, אות וסימן להוקרת המחווה. יש הנותרים אדישים לה, וממשיכים בדרכם ללא אות וללא סימן. המסוכנים ביותר הם מי שבאופן פרדוקסלי מגיבים על מחוות הרצון (והזהירות) הטוב שלי בכעס, בתרעומת ניכרת לעין.
אחדים מהם מקרבים אצבע לראשם ומסובבים אותה, כדי לאותת לי, בדרכם, שאני משוגע. אחרים, שקופים יותר, ועושים לי תנועה מגונה עם אצבעות יד אחת. איך העזתי לא להמשיך בדרכי, לעוף להם תכף ומיד מהעיניים, ולאלץ אותם, לכאורה, להאט, לחרוק בלמים, בעודם מצויים בעיצומה של האצה, שהרי מן המפורסמות הוא קוצר רוחם של נהגים רבים בכלל ושל הנוהגים במשאיות בפרט.
יש להם דרך ארוכה, והמלאכה מרובה. עליהם להספיק לכאן ולכאן, להעמיס ולפרוק וחוזר חלילה. מצבים כאלה, שבהם אני מוצא עצמי קלוע בתוכם לא אחת, מעוררים בי תהייה המתרגמת כאן ועכשיו לשאלה - האם אסור או, חלילה, מסוכן להיות טוב במקומותינו? השאלה פתוחה כמו פצע, ואין לי תשובה.