בעתירות שהוגשו נגד שר הביטחון ישראל כ"ץ, בבקשה לבטל את החלטתו לסגור את תחנת גלי צה"ל, בחר נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית להימנע מהוצאת צו במעמד צד אחד. במקביל צירף להחלטתו "גילוי נאות" חריג, שתוכנו מעורר אכזבה וכעס, לפחות אצל החתום מטה. בהחלטתו (23.12.25) כתב עמית:

• "למען ניקיון הדעת, אקיים גילוי נאות ואציין כי בתי ואחד מעוזריי המשפטיים שירתו בגלי צה"ל לפני למעלה מעשור".

לכאורה, מדובר בהפגנת רגישות-יתר. קשר משפחתי ומקצועי רחוק, היסטורי, שאינו נוגע למציאות הנוכחית, ושספק אם היה מצית אצל משפטן טענה לעילת פסלות כלשהי. אולם דווקא כאן מתחדדת הבעיה האמיתית: לא הקפדה אתית מחמירה עומדת לנגד העין, אלא שימוש סלקטיבי ומניפולטיבי שעשה עמית במושג הפסלות - כזה שמופעל כאשר הדבר נוח, ונזנח כאשר הוא מחייב ריסון אמיתי של הכוח. הציניות שבגילוי הנאות הודעתו של הנשיא עמית בעניין גלי צה"ל אינה עומדת לבדה. היא נמסרת על-רקע חודשים שבהם נטל לידיו, מכוח מעמדו כנשיא, שורה של עתירות שבהן שאלת הפסלות אינה שולית אלא מהותית. כך, בעתירות שעסקו בהחלטת שר המשפטים יריב לוין למנות את השופט (בדימ.) אשר קולה לנציב תלונות על שופטים; בעתירות בעניין החלטת הממשלה להדיח את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה; ובעתירות הנוגעות להחלטת השר לוין למנות את הנציב קולה ללוות את החקירה המשטרתית בפרשת הפצ"רית - פרשה שבה מעורבת היועמ"שית בהרב-מיארה, לרבות טענות למסירת הודעות כוזבות לבית המשפט העליון בפרשת חקירת הדלפת הסרטון לערוץ 12. בכל אחת מן העתירות הללו מתקיים קשר מוסדי-אישי הדוק: היועמ"שית שמנעה וגנזה תלונות נגד הנשיא; ונציב תלונות על שופטים שבפניו תלויות ועומדות תלונות נגדו. כאן, בניגוד למקרה גלי צה"ל, לא נמסר גילוי נאות מהותי ולא נעשתה פסילה עצמית. פסלות כעיקרון - או ככלי הפער בין המקרים אינו מקרי. הוא יוצר רושם של זלזול באינטליגנציה של הציבור ובביקורת הציבורית. כאשר נשיא בית המשפט העליון מחמיר עד כדי אבסורד במקרה שאין בו כל חשש ממשי לניגוד עניינים, אך נמנע מלהחיל את אותם סטנדרטים במקרים שבהם ניגוד העניינים המוסדי זועק, מתעורר חשד כבד לשימוש לרעה בכוח המשרה. אין מדובר בשגיאה נקודתית או בשיקול דעת מוטעה. מדובר בדפוס עקבי. דפוס שבו מוסד הפסלות אינו נתפס כעקרון אתי מחייב, אלא ככלי טקטי המופעל באופן סלקטיבי. כאשר מדובר בעניינים שוליים או רחוקים - הנשיא עמית מפגין רגישות-יתר כמעט תיאטרלית; ואילו במקרים הרגישים באמת, הנוגעים ישירות למעמדו האישי, למבקריו המוסדיים ולגורמים שאמורים לפקח עליו - הוא בוחר להישאר בזירה בכפייה, ליטול לידיו את העתירות ואף להוביל את ההרכבים וההכרעות.