בואו נצלול לסיפור האדריכלי והטרגי של נווה שאנן. איך חזון אוטופי על "עיר גנים" אירופית בלב הלבנט, שהושפע מהמוחות הגדולים של התכנון העולמי, הפך לסמל של עוני והזנחה ואיך כל זה קשור לצורה של מנורה. הבריחה והחזון: לא סתם עוד שכונה - השנה היא 1921. אחרי מאורעות תרפ"א המדממים, 400 יהודים בראשות יעקב פרמן עוזבים את יפו. הם קונים 260 דונם ליד תחנת הכוח של רוטנברג, אבל הם לא מחפשים רק מקלט. הם מחפשים אלטרנטיבה. במטרה לשבור את המונופול החקלאי הערבי והטמפלרי (שרונה) ולייצר מודל חדש עירוני-חקלאי. האדריכל וההשראה: לונדון פינת לוינסקי - כאן נכנס לתמונה האדריכל יוסף טישלר. טישלר לא עבד בחלל ריק. הוא הושפע עמוקות מתנועת "עיר הגנים" של ההוגה הבריטי אבנעזר הווארד. העיקרון של הווארד היה מהפכני לאותה תקופה, שילוב היתרונות של העיר (תעסוקה, חברה) עם יתרונות הכפר (אוויר, ירוק), תוך הפרדה ברורה בין אזורי מגורים לתעשיה. בארץ, טישלר הביט בקנאה על עבודותיו של ריכרד קאופמן, מתכנן העל של התנועה הציונית (שעיצב את רחביה בירושלים ונהלל בעמק יזרעאל). הוא רצה להביא את הסטנדרט הזה לתל אביב. הוא רצה רחובות ש"מתעגלים" כדי לשבור את הרוחות ולהוסיף עניין, וצפיפות שמאפשרת גינות פנימיות. תוכנית המנורה: תכנון עם טוויסט יהודי -ההברקה של טישלר הייתה בשילוב בין הצורך הפונקציונלי לבין הסימבוליקה הציונית. הוא תכנן את הרחובות בצורת מנורה בעלת שבעה קנים: השמש: רחוב לוינסקי, שתוכנן להיות השדרה העירונית הרחבה (ה"בוליברד"). הקנים: ארבעה רחובות (במקור תוכננו יותר) המתעגלים ויוצאים ממנו, יוצרים סירקולציה של אוויר ותנועה. טישלר רצה לייצר צריבה תודעתית בחולות. "אנחנו כאן, וזה שלנו". המנורה היא לא רק סמל דתי, אלא הכרזה ריבונית. האדריכלות עצמה: בין אקלקטי לבאוהאוס - טישלר לא רק תכנן את המפה, הוא תכנן פיזית כ-17 בתים בשכונה. הסגנון היה ערבוב מרתק שאפיין את שנות ה-20 וה-30, התחלה בסגנון האקלקטי (המשלב אלמנטים מזרחיים ואירופיים, קשתות ועיטורים) ומעבר מהיר לסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס) הנקי והפונקציונלי. הבתים המקוריים התאפיינו בחדרי מדרגות מוארים (כמו "בית התרמומטר" המפורסם), מרפסות רחבות שפנו לרחוב, וחצרות אחוריות שנועדו למשק עזר קטן. השבר: כשהמציאות דורסת את התוכנית - אבל תכנון לחוד ומציאות לחוד. האסון של נווה שאנן נבע משתי בעיות קריטיות: הקרקע החסרה - אדמות מדרום ללוינסקי לא נרכשו במלואן. אי-אפשר היה להשלים את ה"קנים" של המנורה, ורשת הרחובות נשארה קטועה. צומת תחבורה ראשית - ב-1941 הוקמה התחנה המרכזית הישנה. רחוב לוינסקי, שנועד להיות שדרה ירוקה ופסטורלית, הפך לנתיב פיח מרכזי. החצרות הפכו למחסנים, והגינות נעלמו תחת אספלט. ואז הגיעה המכה הסופית ב-1963. היזם אריה פילץ איחד את החלקות החסרות (ה"קנים" שלא נבנו) והקים עליהן את התחנה המרכזית החדשה. בפואטיות טרגית ואכזרית, בדיוק במקום שבו הייתה אמורה לזרוח המנורה - הוקם אחד המבנים הברוטליסטיים, המנוכרים וההרסניים ביותר בישראל. בטון במקום גנים. מבוך במקום אוויר. התוצאה: ודרכינו לאן? נווה שאנן, שנועדה להיות מופת של עיר גנים ומגדלור ציוני, הפכה לחצר האחורית החשוכה של העיר. המנורה כבתה תחת צל הבטון. אבל האם זה סוף הסיפור? ממש לא. כוחות השוק חזקים יותר מהכל, והשינוי כבר כאן. בחלק הבא נדבר על העתיד של השכונה ועל המהפך הנדל"ני שהיא עוברת.