סיפור מרד אבשלום, בפרק ט"ו, נפתח בתיאור שאפתנותו הגלויה: "ויעש לו אבשלום מרכבה וסוסים וחמישים איש רצים לפניו". כאשר אדוניה "מתנשא לאמר: אני אמלוך" בערוב ימיו של דוד, נאמר גם עליו "ויעש לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו". ברור אפוא, שמדובר בסימן מובהק של יומרה למלוכה. הלאה. "והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער, ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך לַמשפט – ויקרא אבשלום אליו ויאמֶר: אי-מזה עיר אתה? ויאמר: מאַחַד שבטי ישראל עבדך. ויאמר אליו אבשלום: רְאה דבריך טובים ונכוחים, ושומע אין לך מאת המלך. ויאמר אבשלום: מי ישימני שופט בארץ ועלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו" (שמואל-א' ט"ו, ב'-ד'). דוד הוא המלך הראשון בישראל עליו מסופר שהנהיג מינהל מסודר. הגיוני מאוד לשער, שבארמונו הייתה לשכה שתפקידה היה לסנן את התיקים המשפטיים בהם התבקש לדון ולהציג בפניו רק את המקרים המצדיקים זאת (כפי שראינו בסיפור האישה התקועית). אבשלום מתייצב בשער ירושלים ומשוחח עם מי שמבקשים שדוד ידון בענייניהם. הוא אומר לכל אחד מהם: אתה צודק, התיק שלך ראוי להידון בפני המלך, אבל הוא מאוד עסוק ואין לך סיכוי. אם אני הייתי ראש מערכת המשפט, הייתי יכול לדון בכל התיקים הללו, כי זה יהיה התפקיד היחיד שלי. בניגוד לדוד, לא אצטרך לעסוק במדיניות חוץ וביטחון, בסוגיות כלכלה או בשירות הציבורי.

אבשלום מזהה במדויק את נקודת התורפה, האמיתית או המומצאת. הוא אינו יכול להציג את עצמו כמצביא גיבור יותר מאשר דוד, כדיפלומט מוצלח יותר ממנו או כאיש רוח נעלה עליו. הוא גם יודע היטב, שלאדם מן השורה חשוב הרבה יותר הסכסוך העסקי שלו עם מתחרהו, מאשר מצב המלחמה נגד הפלשתים או המגעים המדיניים-מסחריים עם צור. לזה בדיוק אבשלום מכוון: אני אכניס רפורמה במערכת המשפט, כך שהיא תהיה יעילה ותשרת את העם. אלא שברור שזוהי העמדת פנים. אם אבשלום באמת היה רוצה לבצע רפורמה, הוא היה מציע אותה לדוד בצורה מסודרת – כשם שיתרו הציע כזאת למשה, 450 שנה לפני כן. הוא לא היה פונה במישרין לציבור, שמן הסתם האמין לבן המלך כאשר זה אמר שהמלך עסוק מכדי לעסוק בבעיות היום-יומיות המציקות לו. הדאגה המעושה הזאת למערכת המשפט באה מיד לאחר שאבשלום מפגין מה הוא באמת רוצה: להיות מלך. לאור זאת נבין גם את בקשתו של שלמה, כאשר הקדוש ברוך הוא נגלה אליו בחלום לאחר המלכתו ומעניק לו שיק פתוח: "שְאל מה אתן לָך". שלמה משיב: "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה" (מלכים-א' ג', ט'). אני יודע מה המשמעות של טרוניות, מומצאות ככל שיהיו, על כך שמערכת המשפט אינה מתפקדת וזקוקה לרפורמה. אני יודע שהן עלולות להיות כסות להפיכה משטרית. ואת זה אני מבקש למנוע. אם היה לנו ספק, הנביא מתאר את התוצאה של המהלך עליו חזר אבשלום מדי יום: "ויעש אבשלום כדבר הזה לכל ישראל אשר יבואו לַמשפט אל המלך, ויְגַנֵב אבשלום את לב אנשי ישראל". לא "ויגנוב" אלא "ויגנב", בבניין פִּעֵל המלמד על עוצמה. הוא גם גנב את לבבות בני ישראל מעם דוד, וגם גנב אותם במובן זה שרימה אותם. לא הייתה לאבשלום שום כוונה לבצע רפורמה משפטית כלשהי. הוא רצה לבצע הפיכה משטרית, וטענותיו בנוגע למערכת המשפט היו כסות בלבד.