בין חג הולדתו של יהודי שחי בארץ ישראל בראשית המאה הראשונה לספירה לראשית השנה האזרחית, שמונה ימים אחרי הולדתו, כלומר יום ברית המילה של אותו יהודי, חשוב להידרש לתעמולת השקר שקנתה לה אחיזה במקומות רבים בעולם: "ישו היה פלשתיני".
ובכן, ישו היה יהודי שנצלב בסביבות שנת 33 לספירה בירושלים שביהודה. הוא הסתובב בגליל וברחבי ארץ ישראל והטיף לשמירת התורה ולאהבת אחים. בתנ"ך כולו - העברי והנוצרי - לא מופיע השם "פלשתינה". הסיבה פשוטה: הפלשתים נעלמו מאות שנים קודם, בסוף המאה ה-7 לפנה"ס. נבוכדנאצר מלך בבל, שהחריב את ירושלים ב-586 לפנה"ס, החריב 20 שנה קודם את ערי המדינה הפלשתיות (אשקלון, אשדוד, עקרון וכו') והגלה את העלית החברתית שלהן שנטמעה בחברה הבבלית ונעלמה סופית מההיסטוריה. זאת, בניגוד ליהודים, שלמרות הגלייתם, שמרו על זהותם הדתית והלאומית ושבו לארצם. אז מהיכן הגיע השם פלשתינה?
כמאה שנים אחרי מות ישו, בשנת 132 פרץ מרד בר כוכבא לחירות יהודה וישראל מידי האימפריה הרומית. המרד נכשל ב-135 לאחר שהסב אבידות כבדות מאוד לרומאים ואסון עצום ליהודים. הקיסר אדריאנוס רתח על היהודים עד שהחליט למחוק את שם הארץ "יהודה" (או "ישראל") מהמסמכים הרשמיים של האימפריה ולכנות את המקום "סוריה-פלשתינה". לשם כך שינה גם את שמה של ירושלים ל"איליה קפיטולינה" (על שמו ועל שם יופיטר בגבעת הקפיטול ברומא).
אדריאנוס התוודע לשם "פלשתינה" בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שסייר באזור בסביבות אמצע המאה החמישית לפנה"ס, וכינה את רצועת החוף שבין פיניקיה (לבנון של ימינו) למצרים "סוריה-פלשתינה". הפלשתים כבר לא היו, ורק השם הגאוגרפי נותר מזכרת עוון. אגב, התושבים שהרודוטוס פגש ב"פלשת" קיימו את מנהג המילה, בניגוד לפלשתים הערלים בתנ"ך, כך שייתכן שפגש יהודים. אדריאנוס שלף אפוא את השם הזה מהמגרה ההיסטורית והדביק אותו ליהודה ולארץ ישראל. הוא עשה זאת מאותה הסיבה שהאנטישמים בני ימינו עושים זאת: כדי לנתק את הקשר בין היהודים למולדתם ההיסטורית, במחשבה שכך ישכחו את ארצם ולא יבקשו למרוד יותר.
כך או כך, ישו לא חשב על אומות העולם אלא בעיקר על עמו ומולדתו, ורצה בגאולת עם ישראל בארצו. הוא היה נחרד מהניסיון להדביק לו את תרבות הרצח, האונס ושריפת הילדים שהפלשתינים התמחו בה. הוא היה רואה בדאגה כיצד האיסלאם רודף נוצרים כמעט בכל מקום על פני הגלובוס, וכיצד האוכלוסייה הנוצרית במזרח התיכון נעלמת. העיר בית לחם, הנחשבת לעיר הולדתו, אכלסה בשנות ה-90 תחת שלטון ישראל כ-85% תושבים נוצרים ורק 15% מוסלמים. כיום המצב הפוך: נותרו בעיר כ-15% נוצרים. הפלשתינים רדפו אותם והצרו את צעדיהם, שכן לפי האיסלאם גם הנוצרים הם כופרים שיש לאסלם, והם חייבים לחיות כבני חסות מושפלים (ד'ימים) תחת יד האיסלאם.
דוגמה מצמררת לכך התרחשה ב-2 באפריל 2002, כשחמישים מחבלים פלשתינים, חמושים ברובים ובמטעני חבלה בהנהגת עבדאללה דאוד, ראש המודיעין הפלשתיני בבית לחם, התבצרו בתוך כנסיית המולד. המחבלים לקחו כבני ערובה את כוהני הדת שם וכמאתיים אזרחים, בהם ילדים. במהלך המצור, הפלשתינים הציתו חלקים מקודשים בכנסייה, בזזו איקונות וחפצי ערך, והשתמשו בדפי ספרי קודש כנייר טואלט.
ב-9 במאי, לאחר מו"מ ממושך, הוסכם שהמחבלים יועברו לקפריסין או לעזה בתמורה לשחרור בני הערובה. הם השאירו 40 מטעני חבלה פעילים בכנסייה. לבקשת אנשי הכנסייה, צה"ל איתר ונטרל את כולם. בכל פעם שאתם שומעים את תעמולת השקר הטוענת כי "ישו היה פלשתיני", זכרו את הסיפור הזה. האירוניה ההיסטורית היא, שהמקום היחיד בכל המזרח התיכון שבו הקהילה הנוצרית משגשגת ובטוחה ונמצאת בתהליך של צמיחה, הוא במדינת היהודים, ישראל.