ההפטרה לפרשת שמות היא מספר ישעיהו פרק כ"ז, פסוקים ו'-כ"ח, ופרק כ"ט פסוקים כ"ב-כ"ג) . הקשר בין הפרשה וההפטרה הוא עמוק, רעיוני והיסטורי, והוא נסוב על כמה צירים. הציר הראשון נסוב סביב תחילת צלילה למעמקי נטילת החירות ושבויים בחיי שעבוד והשפלה, המתוארים בפרשת השבוע. מולה ההפטרה חובקת בתוכה הבטחה לגאולה וחזרה לחיי בני חורין ושיקום החיים הלאומיים העצמאיים בארץ מכורה, ארץ ישראל.
בפרשת שמות הפותחת את ספר שמות, אנחנו פוגשים כבר בפרק א' את התיאור הכואב - "וַיָּמֹת יוֹסֵף וְכל אֶחָיו וְכָל הַדּוֹר הַהוּא... וַיָּקֹם מֶלֶך-חָדָשׁ עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף". לעומת זאת בהפטרה בישעיהו כ"ז מופיעה הבטחה לגאולה - "יָצִיץ וּפָרַח יִשְׁרָאֵל, וּמָלְאוּ פְּנֵי תֵּבֶל תְּנוּבָה". (שם, פסוק ט'). אנחנו בשבת אחת חובקים את עוצמת שני הקטבים - פרשה אחת הפותחת בתיאור מכאיב של שנות סבל ושעבוד בגלות מצרים, וההפטרה הפותחת בתיאור עתידי של פריחה ושגשוג לעם ישראל בארץ ישראל.
הציר השני בפרשת שמות פורס בפנינו תיאור כובש ומרגש של מנהיג שנולד, היוצא אל אחיו, מנהיג המתקומם נגד עוול ונבחר להנהיג את עמו מתוך ענווה. משה מייצג הנהגה מוסרית רגישה הקשובה לסבל עמו ולכמיהותיו. לעומת זאת ההפטרה מזהירה אותנו מפני הליכת שולל אחרי הנהגה כושלת, ריקה מתוכן מוסרי ורוחני, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד בימי המלכים שמלכו בתקופת נבואותיו של ישעיהו.
חז"ל ראו בהפטרה שמות השלמה רעיונית לפרשה. הפרשה מתארת איך התחילו חיי הגלות המייסרת והמכאיבה במצרים, וההפטרה מתארת איך ראוי שתיראה הגאולה. לא רק יציאה מעבדות, אלא בניין של עם בעל אחריות, אמונה ומוסר. הגאולה האמיתית אינה רק חירות פיזית, אלא תיקון רוחני. חירות ללא עומק מוסרי עלולה להחמיץ את ייעודה. אני מסיים באיחולים למדינת ישראל, שחיי היום יום שלה יחבקו את עולמו הרוחני של הנביא ישעיהו בהפטרת השבוע.