אריה ברוש, מהמושב מולדת שבעמק יזרעאל, השיב לי לפני שנים אחדות על השאלה "מה נשמע" בתשובה שאותה אימצתי וגם אני משיב אותה כשאני נשאל אותה שאלה "הרוב טוב והרוב קובע". יש מידה מובחנת של אופטימיות בתשובה זו, אשר באופן פרדוקסלי, על דרך ההבלעה ואולי אף ההיפוך, לא מתעלמת ממה שלא טוב, אבל בוחרת להתרכז ולהתמקד בטוב, שהוא גם הרוב. לא תמיד הרוב טוב, ודאי לא הכל טוב. אבל ראיית הטוב באשר הוא - רוב או מיעוט - היא בחירה מודעת להעדיפו על הרע. בזמנים קשים אלה, כאשר הרוע מקיף מכל כיוון, מציף ושוצף, טובע את חותמו והופך לאחד המאפיינים המייחדים את החברה הישראלית, מאבק על הטוב נראה כמאבק חתרני, מהפכני. אני פוגש את אריה, אשר לפנים היה היועץ הפוליטי של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, לעתים רחוקות, כאשר הוא מזמין אספרסו קצר עם קצת חלב חם בצד ומחפש - כאחרון הקוראים - עיתון. מבעד לזגוגיות משקפיו ניבטות עיניו הטובות, והוא נוקט לשון הומור מריר (אבל חם!) כשאנחנו מחליפם דיבור קצר על הא ועל דת (ההולכת ומשתלטת על השיח הציבורי הדוקר והעוקצני). יש מי שיגדירו את אריה כאחרון המוהיקנים. עבורי הוא מגדלור לשפיות, להיגיון, וסמל לכל מה שהיה לפנים טוב ויפה ועדיין אין ראוי יותר מאשר להמשיך להאמין בו ולקיים אותו - כל אחד ואחת בחלקתם הקטנה. טבעי היה לפגוש אדם מריר, חמוץ, עם פטריות עובש של ייאוש מבצבצות בשולי דבריו, אבל לא. לא אריה. הוא חי לפי דרכו, לפי תומו, איש מלא ערכים, עמוק ושורשי. "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת" כתב המשורר. אכן כן. בכל פגישה מקרית עימו, בקפה או מחוץ לו, אפילו קודרים מאוד הם השמים, מבצבצת התכלת מאישיותו של אריה וקורנת ממנו, גם אם באור שקיעה אחרון. חסרים לי בשיח הציבורי אנשים כמוהו, מתונים, מאופקים, אשר הקינה שלהם על אודות הארץ שהייתה טובה ויפה והפכה להיות רעה ומכוערת, לא נשמעת, בהכרח, כמו תפילת אשכבה אלא יותר כניסיון להנשים ולהחיות, אולי כנגד הסיכויים, את הארץ ההיא, שגוססת, ואולי כבר נפטרה ומזמינה רקוויאם. מתבקש לסיים ב"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא" - במירכאות ובלעדיהן. כמה טוב שאריה כאן, נושא משך זרע התקווה, שאולי - הלוואי - טרם נגוזה לעד.