"האופרה יולנטה היא למעשה מהלך פסיכולוגי, המוביל אל הנשיות ואל המיניות, אל ההתמודדות והשחרור. ובבמה שלנו, כמו בנפשנו, הלבן והשחור הפכפכים ומורכבים, ומקור האור מתעתע" – דבריה של שירית לי-וייס, במאית האופרה "יולנטה", יצירתו האחרונה של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, שתעלה לראשונה במהלך החודש הקרוב במשכן לאומנויות הבמה בת"א. כמה יופי טמון ביצירה הלירית הזאת, כשלמעשה מדובר במסע נדודים פסיכולוגי, בעוד הגיבורה חיה בבועת אשליות שניפוצה יחולל גילוי מסעיר עבורה. יולנטה היא נסיכה עיוורת שכלל אינה מודעת לעיוורונה, היא גדלה בגן מבודד בארמונו של אביה, המלך רנה, שמגונן עליה מפני הבלי העולם, ומסתיר מפניה במומחיות רבה את ליקוי ראייתה. כה מסור הוא לבתו, כה דאוג ואוהב, עד שאינו רוצה לספר לה על קיומה של הראייה, ובכלל זה את קיומם של צבעים, אורות, ואף את ייחוסה המלכותי הוא נמנע מלגלות לה. יולנטה, אם כן, מאושרת בדרכה, אך התפנית בעלילה מתרחשת עם הגיעו של רופא לארמון. ד"ר איבן-האקיה מזדמן אל הטירה ובפיו בשורה: יש ביכולתו לגרום ליולנטה לראות. אך זה חייב לקרות בתנאי אחד, והוא שהנסיכה תבקש זאת, תשתוקק לכך מרצונה החופשי, ובעצם תתחיל בחיים חדשים עם חוש ראייה וחשיפה למציאות ויזואלית. בד-בבד מופיע בארמון האביר וודמון, ועד מהרה השניים מתאהבים זה בזו. עוצמת האהבה מקלה על יולנטה לבחור לראות, לבחור לאהוב, ולבחור לחוות לידה מחודשת. היופי שייגלה לעיניה לראשונה יעמיק את איכויותיה, את רסיסי המורכבות והניואנסים האנושיים שחסרו לה כל השנים, והחלק הנוסף בדמות הערך המוסף לצד אהובה יעטפו אותה בריפוי הנפש. לא יהיה מוגזם לתאר את הפיוטיות השברירית שבסיפור, את העדינות הדרמטית והסוחפת שצ'ייקובסקי לוכד עבורנו. המחבר עם או מבלי דעת משרטט במובן מסוים את קורותיו – בשל נטיותיו המיניות המודחקות נאלץ לחיות רוב שנותיו בחטא ההסתרה, עמוק בארון, וחש הזדהות עם עולמה הסגור של הנסיכה הגיבורה שלו. הרמזים העבים להתחבטויותיו – הבדידות, הכיסופים לאהבה, והרצון לפרוץ ולהגשים – הם האורות המהבהבים לאורך השעה וחצי של האופרה, באלגוריה אינטימית רוויית צלילים. הליברית הופקדה בידי אחיו ששמו מודסט צ'ייקובסקי, בהתבסס על המחזה הדני "בתו של המלך רנה" מאת הנריק הרץ. הבכורה התקיימה בשנת 1892 כשנה לפני מותו. אניי יורנץ, אלכסיי דולגוב, יונוץ פאסקו ואלכסנדר צימבליוק הם מקצת הסולנים שיפזמו לנו בקולותיהם ובמשחקם, עם התזמורת הסימפונית ראשל"צ, ומקהלת האופרה הישראלית. שרביט הניצוח יינתן בידיו של דן אטינגר, שחותם במילותיו: "ליצור ולהעלות על הבמה בפעם הראשונה את האופרה האחרונה שהלחין צ'ייקובסקי היא חווייה מיוחדת במינה. החברה והחיים עימם היא נאלצת להתמודד בסיפור הקסום הזה המגלה לה את האור – עטופים בעושר הסימפוני כמו גם ברגישות הדרמטית האינסופית של צ'ייקובסקי".