"לא רציתי חסדים ממך / ולא את מה שאינך / רציתי בך כמו שאת / בטוב ליבך / לא רציתי חסדים ממך / ולא את מה שאין / רציתי אותך כך / עם טעם האהבה הזה / חדרנו אחד לשני / תעינו לנו בעולמות חשוכים / כמו שרק רצינו / כמו שהיינו שנינו / דיברת אלי לבי / כולך בלי נטיית חסד / כמו שאת / כמו שמש קיצית בצהרי יום" ( השיר "לא רציתי חסדים ממך" מתוך "פנים") קרב איתנים התגושש בתוכי שעה שסיימתי לקרוא את ספר השירה של בני זקן. מחד התקוממו בי הרצון והדחף לזעוק לעברו "מדוע רק עכשיו? איפה היית כל השנים? וכי למה התמהמת?" ומאידך בת קול פנימית לחשה על אוזניי "ואולי עדיף כך? שמא ההמתנה והדגירה, הבחינה המדוקדקת, והרגע החמקמק הזה הובילו לתוצאה המופלאה שבספר?" "פנים" הוא ספר ביכוריו של בני זקן שראה אור לא מכבר בהוצאת "ספרי עיתון 77". דק למגע, 49 שירים "סך הכל" ממלאים את דפיו, אך כל אחד מהם גודש בך חווייה, פותח צוהר אל נבכי המשורר, שאיננו עוד נער או עלם, אך משהו בבתוליות מהלכת קסם מנשב ביצירותיו. סגנונו ממוקד, פיוטי וציורי ועם זאת חף מהשתפכויות סנטימנטליות בעליל, "קמצני" במילים ורווי בתיאורים ובאמצעים ספרותיים נדיבים למכביר, אך רחמנא ליצלן, נמנע מחריזה. על חטאי אתוודה - שירה מחורזת היא הז'אנר האהוב והמועדף עליי, ואילו במקרה הזה למרות המחסור "השערורייתי" בכך נשביתי בכתיבתו. והסיבה לטעמי נעוצה במאפיין המובהק ששזור לאורך הקריאה והוא "חשבון הנפש". זקן מיישיר מבט בלא כחל וסרק, ומזמין אותנו לצלול עימו בחיבוטיו, בהתפעלותו השברירית ומלאת החסד, ולהתחקות אחר הנקיקים הנסתרים של ילדותו ופרקי ההתבגרות שלו עד הלום. בהיותו אדם שצבר קילומטראז' לא מועט בחיי היום יום, סיים את לימודיו, הינו חובב תיאטרון ואקטיביסט חברתי (על-פי הכתוב בעמודים הפנימיים) גישתו אל החיכוך עם הממשות, עם המציאות, איננה רומנטית - פנטזיונרית. רוצה לומר, חלוף הזמן רק העמיק בו התבוננות על מראות החולין לכאורה, ואלו כמו התלכדו בנשמתו לנסח את תובנותיו, רגשותיו ותשוקותיו. זקן מעניק לנו הצצה אל ההתייחדות. אל הקפלים הכמוסים, החידתיים, שגם לאחר קריאה ממושכת נותרים בערפולם, ולמזלנו לא מתפענחים. "בזמן שנותר / אספר רחשי לבי / אזדקק לכל כוחי / חלון הזמן מוגבל" מגלה לנו זקן, ומיד אח"כ מצהיר "אני רוצה להתגבר / לעמוד זקוף / להחתים צעדיי בדפי חיי / שעוד לא תמו". כמה תעוזה ויושרה נדרשות מיוצר כדי להעלות על הכתב שורות מענגות שכאלו, שמכירות בחולשת האנוש הבסיסית, בזרמי מחזור החיים כשלצידם נחישות, ודרישה עצמית להותיר את חותמו, את הבשורה שרותחת בקרבו. מספר שירים לאחר מכן שוב נחשפנו לחולשתו במילים "כמו רקדן כלוא / משהו בי נותר / עמוק בתוך הלב / שקט מחריש אוזניים / מפר את האיזון / חושש מן הייאוש / ...משהו בי רועש / חושש בפה חתום / לא מעז לומר / את אשר על לבי". הדואליות, הסתירות שבין ההליכה עד הסוף בחשיפה ואז הפחד הקמאי מפני ההתקלפות, מפני הסרת מנגנוני ההגנה, הן הטנגו שמלהטט בדפי הספר. וזו כוחו. הוא נותר דו-משמעי, פתוח לרוחות הפרצים שחודרות ומחלחלות ועושות שמות בקרביו, משהו בו כמו נכנע לצו השעה, ובד בבד חלקים אחרים מתריסים כנגדם ומשיבים מלחמה. נצחונם ונצחונו של המשורר הוא ביכולת לא להרכין ראש אלא להמשיך במסעות הנדודים, מסעות המלווים במבט מפוכח ובהתכנסות הבלתי מתפשרת. הדוגמה הבולטת לכך מומחשת בשיר הבא המתבטאת בחיפושיו הקדחתניים של הכותב אחר נקודת איזון: "יושב בשדרה / מחזיק כריך אוכל / אנשים עוברים ושבים / עצים מכסים רגשות / למול פנסי אופניים / וצחוק ילדים / יש משהו מרענן בלהיות לבד / טעמי הסנדוויץ' זולגים לתוך הגוף פנימה / כמה טוב שאלוהים ברא את הלבד". השורה האחרונה והמסכמת כמו מעניקה אשרור לתחושותיו. אל מול ההמון, השאון, ופרצי הצחוק - כ"כ כיף שעולמך הפנימי עשיר כ"כ, וכמו מתכתבת - מבלי משים - עם קביעתו משכבר של המשורר נתן זך "לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו בין כה וכה", כשהלבד איננו בדידות אלא לעיתים גם ניצני רנסאנס, ומציאת האני שנבלע בבנאליות האינטנסיבית המערבלת ופורעת החושים. "נשכבנו על האדמה / נלחמנו עלייך / כמו שלמדנו בבית הספר / החלומות התפזרו בערפילי הפוליטיקה / הילדים מביטים / במבט שואל ולא מבין / ואנו דור החזון החדש של המאה ה - 21 / כמו בכיתת יורים / שפולי מבט", ובשיר הבא מיד "נשמות אוקטובר 23 / בשירת זכרון מכושפת / דואבות את לכתן / ממעגל החיים / מרחפות / בפנים מלאי תוכחה / על הנטישה / על ההריגה / ואנו / בבושת פנים / מלאי מחנק / פוסעים כעוסי נפש / ולא יודעים מנוח / זועקים / מול הבריאה / ואילי השלטון / מחפשים נקמה" הם שניים מהשירים העוצמתיים בספר. כמעט כמו קריאה לקרב בפקודת היום הצבאית. חוסר האונים של המחבר ושל הדור אליו הוא משתייך, ההבנה הכואבת והלופתת בידיעת ההונאה של ההנהגה השלטת בחיי אזרחיה (נתיניה?), בוזקים לתוכו את ההתעלות הלירית, את התרוממות הרוח של הכתיבה מתוך האחריות, של יוצר שהוא חלק בלתי נפרד ממארג ופסיפס האנוש, החרד לגורלו, לגורל סובביו, לגורל מדינתו, וזועק את נהמותיו בדאגה המהולה בגעגוע. "ומה שנותר ממני / מה שנותר ואינו גלוי / כעובר ברחם אמו / מנוע מלצאת / מפחד העולם / מפנים חתומות" - הוא הזיקוק של תכלית המסע. הרצון העז לגלות, אך בה בעת לשמר את הצפונות, המסתורין והלא נודע, העטופים בשכבה סמיכה של תמרורים מוחשיים ולצידם ההתרפקות על יכולות השכחה המבורכת, על הריפוי שבלמידה המחודשת, ועל הצעדים הבראשיתיים שלמעשה כולנו פוסעים בהם במשעולי סבך החיים. קרב איתנים אומנותי התחולל בתוכי בתום המסע: מחד לאחל למשורר החדש בני זקן למצוא את התשובות, ומאידך - בשל הרצון לראות ב"פנים" שלו את הסנונית הראשונה של הבשורה אותה הוא עתיד להרעיף עלינו בשפע נוסף של כותרים ותובנות בשנים הקרובות - לקוות שלעולם יקנן בו הספק, ושאף פעם לא יחדל מלשאול שאלות ...