אם יאושר סופית החוק המסמיך את שר המשפטים למנות פרקליט מלווה במקרים חריגים, יחריף הקושי של בית המשפט העליון להכריע בסוגיה נפיצה ביותר: מי רשאי לכוון חקירה פלילית ומהם גבולות ההתערבות של התביעה בעבודת המשטרה. על-פי הצעת החוק של שמחה רוטמן וצבי סוכות, אם המשטרה תבקש לחקור את היועץ המשפטי לממשלה, כיום היועצת גלי בהרב-מיארה או את פרקליט המדינה, כיום עמית איסמן, אזי שר המשפטים יבחר בעצמו תובע ללוות את החקירה. ההכרעה האחרונה של בית המשפט העליון בעניין ליווי חקירת הפצ"רית, בה פסל בג"ץ את החלטתו של השר יריב לוין למנות את השופט בדימוס יוסף בן-חמו לפקח על חקירת פרשת הפצ"רית, חשפה מחדש את אחת הסוגיות הרגישות ביותר בשלטון החוק: מי מכוון חקירה פלילית ובאיזו מידה רשאית הפרקליטות להתערב בעבודת החקירה של המשטרה. אלא שהדיונים סביב זהות הממונה מפספסים את הפיל שבחדר: הציבור, ואף בית המשפט העליון, כלל אינם חשופים לכללים המגדירים את גבולות הגזרה של אותה פונקציה המכונה "פרקליט מלווה". החלטה תקדימית של בית המשפט העליון המסדירה את חלוקת העבודה בין הגופים, עלולה להתברר כבלתי ניתנת ליישום, כל עוד הנוהל אשר מסדיר את הסמכות הזו נותר מושחר, חלקי וחסר שקיפות. מבקר המדינה הצביע כבר ב-2021 על הכשל המהותי סביב הגדרות תפקיד הפרקליט המלווה. הדוח חושף תמונת מצב מטרידה: המסגרת הנורמטיבית להסדרת עבודת הפרקליט המלווה לא נקבעה בחקיקה ראשית, למרות שמדובר בשיטת פעולה המופעלת במאות תיקים בשנה. המבקר מתניהו אנגלמן ציין, כי נדרשו למערכת 17 שנים תמימות (מאז המלצות ועדת ארבל בשנת 2000 ועד שנת 2017) רק כדי לגבש הנחיה בנושא. אולם, האבסורד לא נגמר שם: שנתיים לאחר מכן, ב-2019, הוחלט להסב את ההנחיה ל"נוהל פנימי" ולהסתירה מעין הציבור, למרות שמדובר בשיטת פעולה המשליכה ישירות על זכויות חשודים ונחקרים. המבקר התריע, כי המצב הנוכחי פוגע בעקרון היסוד של ההליך הפלילי: הפרדה בין הגוף החוקר לבין הגוף התובע. הפרדה זו קריטית לבקרה על החקירה ולשמירה על זכויות אדם. ליווי צמוד מדי, ללא גבולות ברורים, הופך דה-פקטו את המשטרה לגוף ביצועי של הפרקליטות, ומביע אי-אמון משתמע ביכולתה של המשטרה לנהל חקירה עצמאית ונקייה.