לפני כשלושה חודשים התקיים בבית המשפט העליון דיון ממושך בהרכב של חמישה שופטים בראשות המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט נעם סולברג. הדיון היה בנושא גיוס בני הישיבות לצבא הגנה לישראל.
ההרכב בראשות נעם סולברג נתן פסק דין נחרץ וברור, לפיו מוטלת על המדינה מחויבות לאכוף את חוק שירות הביטחון על כלל האוכלוסייה, כולל בני הישיבות. יתרה מזאת הדגיש פסק הדין, עליו חתום נעם סולברג - יש להפעיל סנקציות על כל מי שלא יתגייס, והסנקציות הן אישיות וכלכליות.
כבוד המשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולבברג היה נדיב כלפי הממשלה והעניק לה מרווח זמן יותר מסביר - שתוך 45 ימים על הממשלה לגבש את המדיניות האפקטיבית לאכיפה של חובת הגיוס השוויונית, והוסיף בלשון רכה ואבהית -
"אין הצדקה להמשיך ולהתמהמה עת לעשות", אך היה חשוב מאוד ש"עת לעשות ולפעול" בנמרצות התפרש כחובה לשריין מקום ליאיר נתניהו במרכז הליכוד, להיות נציגם של ישובים כפריים בגבול הצפון כמו שתולה, שמחציתם נטושים. פשוט לא נמצא הזמן הדרוש לפעול ליישום הכרעות בית המשפט העליון, גם אם חלפו שישה שבועות מהמועד שבית המשפט קבע.
ממשלת ישראל כבר מצפצפת על נשיא בית המשפט העליון, ממשלת ישראל כבר מצפצפת על מתנחל מהישוב אלון שבות בגב הר שומרון. היא מצפצפת על המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, גיל לימון, שהגיע לישיבת הממשלה ואמר לנתניהו וגם לשרים -
"הממשלה מפירה את צו בג"ץ זה משבר חוקתי".
ההסתה המחפירה על מערכת המשפט, והקריאות לא לציית לפסיקת בית המשפט כבר לא פסחו על מי שנחשב שופט שמרן, וממשלת ישראל פשוט מצפצפת על פסיקתו. אני תולה את תקוותי שכבוד המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נעם סולברג, ישלב ידיים עם נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, כדי לעצור רגע לפני שעת האפס את ההתדרדרות אל תהומות חשוכים, עליהם ינצח הקיסר מקיסריה.