מבוא קצרצר להבנת הנקרא: כיבוי צופי הוא כיבוי סופי של מדורה על-ידי כך שהבנים שבחבורה משתינים על שרידיה שעדיין לוחשים. "כיבוי צופי" - כל מי שהיה בתנועת הצופים (או בתנועת השומר הצעיר) יודע, שלאחר שנהנים כולם מסביב לקומזיץ מגיע השלב שצריך לכבות את המדורה ואז הגברים שבחבורה מטילים את מימהם, מנהג שהיה נהוג בתנועות הנוער לאחר קומזיצים, ומכאן התואר "צופי" שנגזר מתנועת הצופים. מקובלת גם צורת הסמיכות: "כיבוי צופים".
מי שגדל בתנועת השומר הצעיר (אולי המנהג רווח גם בהווי של תנועות נוער אחרות) מכיר, כמשוער, את המושג "כיבוי צופי". במחנות השונים, בטיולים, בקומזיצים, ביציאות השונות - עם סיבה או בלעדיה - הדלקנו מדורות. חיממנו על גחליהן פחיות שימורים גדולות, שהשחלנו חוט ברזל דק בחלק העליון שלהם, מעין קשת לנשיאה, ובהן בישלנו קפה שחור, נהנים מקול תסיסת הבועות, עד נקודות הרתיחה.
השחמנו וריככנו ופיחמנו בהן גם תפוחי אדמה, שנקראו בפינו - בולבוסים. אהבנו לאכול את תוכם הרך והיו מי שאהבו גם את קליפתם המפוחמת. בעוד אש המדורה שוככת וגוועת, הבנים המתינו לשעת הכושר, שבה ישתינו על שאריותיה המפרפרות של האש. לטקס הזה קוראים, עד היום, כיבוי צופי. זה היה הכיבוי הסופי של האש. הבנות ידעו כי עליהן להסתובב ולהפנות את גבן למדורה. הן צחקקו בחן ובמבוכה, חוששות להיתפס בקלקלתן המציצנית.
אף שגדלתי בחינוך המשותף ונמניתי עם חניכי תנועת השומר הצעיר, וחרף העובדה שהייתי רגיל לעשות דברים רבים יחד עם שאר הנערות והנערים, לא הייתי מסוגל להשתתף בטקס הכיבוי הזה, שהיה, יש להודות, נחמד ומשעשע, במיוחד כשהפך למסורת. אין לי דבר נגד הבנים שהשתינו בחדווה, בהנאה, אבל אני לא הייתי מסוגל. זו נראית לי פעולה שיפות ובעיקר נכונות ומתבקשות לה הצנעה, הפרטיות, האינטימיות.
ראיתי בהפשלת המכנס פעולה שלא ראוי היה שתיעשה בפרהסיה, למרות נוכחותם של בנים בלבד. אפשר לומר זאת בפשטות ובקיצור - ההשתנה בצוותא הביכה אותי. תמיד מצאתי תירוץ (לא אחת הוא הובלע בתוך הסבר שהיה אמור לשכנע בהצדקה לכאורה של סיבת הימנעותי): פעם נזכרתי שעליי למהר לאיזו נסיעה בדויה ופעם לפגישה הזויה, מומצאת.
פעם אחת חרגתי ממנהגי והשתתפתי בטקס הכיבוי. לחיי אדמו כבר מן האש העזה שישבתי בקרבתה, עת הגיעה להבתה כמעט עד סופי הברושים, כך שאף לא אחד היה יכול להבחין בסומק החריף שעטו לחיי. המתנתי עד שכל הבנים יעשו מה שעשו, מנסה, כביכול, להשפיל את מכנסיי. ההתמהמהות המסוימת שלי, אשר הפכה, ככל שנמשכה, לעיכוב גלוי, גרמה למשתתפים להסתכל עליי במבט שכמו אמר, נו, מה נסגר? אני לא זוכר האם גם אני הטלתי את מימיי באותו טקס, אבל כמו שנאמר - העיקר ההשתתפות (וההשתהות...).
לימים, התקבע בתודעתי טקס הכיבוי הצופי כמשהו עמוק, בסיסי ומהותי, כאקט שבו נערים מוותרים מרצון, ולא אחת בלהיטות, על פרטיותם ועושים צחוק מדבר שלכאורה לא אמור להצחיק כלל ועיקר. אני לא יודע אם עדיין מכבים כך מדורות, אבל כולי תקווה שמי, שכמוני, מתבייש וממש לא נעים לו להיחשף בטפח מערומיו במעמד שבו הוא חשוף לעיני רבים, יכול, אחרי כל השנים, לא להרגיש לא נעים בגלל שאין לו כל רצון וכל עניין להשתין בקבוצה.