עשרים שנה. עשרים שנה מאז שהלב שלי נעצר, חד, בלי מטאפורה, בלי שירה אפשרית באותו רגע: אפסות. הפסק. ניתוק. ואז, נגד כל היגיון פנימי, נגד הנטייה הטבעית של הגוף אל השתיקה, בא מעשה של אחרים: יד שמתעקשת, מכונה שמצווה, הלם שמורה לשריר לשוב אל מלאכתו. עשרים שנה מאז שהחיו אותי, החזירו אותי לחיים, זעזעו אותי בדפיברילציה, כאילו חילצו אותי מן הלילה בציווי חשמלי: "חזור."
כשהלב נעצר, לא רק החיים הביולוגיים נעצרים: כל בניין המובנות מאליו קורס. עד אז חיים כאילו "יש לנו זמן". מספרים לעצמנו שמחר הוא רכוש. דוחים את העיקר לעוד מעט. עצירת לב שוברת את הבדיה הזאת בבת אחת: היא מגלה שהעתיד איננו זכות, אלא השערה. היא מפילה את אשליית "הזמן כרכוש" וחושפת את "הזמן פיקדון". איננו בעלים של חיינו: אנחנו אחראים להם, ועתידים לתת עליהם דין וחשבון.
מאז, אני הולך עם תאריך בלתי נראה בתוך החזה. לא נעשיתי חסיד של נס במובן הקל, ולא כוהן של תודה אוטומטית. לא למדתי "ליהנות" כמו שמדקלמים מוסר של מגזין. למדתי דבר אחר, עירום ושקט יותר: החיים אינם זכות מובטחת, הם רשות המתחדשת בכל יום. רשות שברירית. חסד בלי ערבות. וכשהמוות נוגע בך באמת, הוא מפשיט. הוא ממיין. הוא גורם לכל מה שהיה רעש להיראות פתאום מביש.
השכחה בלתי אפשרית עבורי. מפני שלא רק שהצילו אותי: הם כתבו את הזיכרון בתוך הבשר. הושתל בי, סמוך ללב, דפיברילטור לבבי זעיר. שומר. משגיח. עד שקט שמתגורר בגוף שלי כנוכחות זרה שהפכה אינטימית. אני חי איתו קרוב, קרוב, כמו שחיים עם צלקת שאינה נראית. וגם כשאינני חושב עליו, הוא חושב בשבילי. הוא שומר במקומי. הוא מזכיר, בלי מילים, ש"אם יקרה" אז הוא קיים. זה איננו חפץ: זו קו קיום.
יש במכונה הקטנה הזאת אמת שחונקת את הגרון: היא גם צל וגם חומה. תזכורת למוות, והבטחה לחיים. היא אומרת: כבר ידעת עצירה. היא אומרת: אתה פגיע. ובאותו רגע ממש: אתה מוגן. לכן השכחה איננה אפשרות. היא אסורה, לא מפני שהשכל מסרב, אלא מפני שהגוף זוכר. הגוף אינו שוכח. הוא שומר את ההטבעה. הוא זוכר במקומי. הוא נושא בתוכו גבול שנחצה פעם אחת, ומאז הוא נוכח, כמו קו דק בתוך הנשימה.
וכאן אולי הלקח החריף ביותר: השבריריות איננה תאונה, היא המבנה עצמו של האדם. כולנו בני-חלוף, אך רובנו שוכחים. אני לא יכול. יש לי, פשוטו כמשמעו, זיכרון מתחת לעור. והזיכרון הזה לא "מבטל" את הסופיות: הוא עושה אותה גלויה. הוא אומר: החיים תלויים במעט. הם תלויים בקצב. הם תלויים בערנות. ולכן הם ראויים לנוכחות מלאה, אינטנסיבית, לא לזלזול ולא לפיזור.
עשרים שנה, זה ארוך וזה קצר. ארוך, כי יש זמן לבנות הרגלים, לחזור לחיות "כמו כולם", להסיח את הדעת מן העיקר. קצר, כי הבשר שומר את הרגע בשלמותו. לפעמים די בפעימה חזקה מדי, בעייפות, בסחרחורת, כדי לשוב אל אותה מחשבה בלי משפט: כמעט ולא הייתי כאן. ואין דבר שדומה יותר לחיים מן התחושה הזו, תערובת של רעד והודיה, של כובד ועדינות. אחרי דבר כזה, אי-אפשר לחיות כחובבן של עצמך.
להיות "ניצל" איננו להיות "משוחרר", להפך: להיות מוחזר יוצר חוב קיומי. לא חוב קודר, אלא אחריות. אם החיים הושבו לי, הם כבר אינם רק דבר ש"צורכים": הם דבר שמשיבים עליו תשובה. תשובה למה? לשאלה השקטה, העיקשת: מה אני עושה עם מה שניתן לי מחדש? כאן מתחילה הפילוסופיה באמת: לא בערימת מושגים, אלא בחובה לתת צורה לקיום.
להחזיר למילים את מקומן
מכאן נגזרת אתיקה, לא מוסר של רגשות טובים, אלא אתיקה של צלילות. לסרב לשקר הפנימי: לחיות כאילו אנחנו בני-אלמוות הוא השקר הנפוץ ביותר. לשכון בהווה בלי לעבוד אותו: ההווה איננו מסיבה מתמדת, אלא מקום של אחריות. להפוך הישרדות ליצירה: לשרוד איננו לחיות; לחיות פירושו לתת צורה לזמן, לעשות ממנו יותר מאשר משך.
ואז באה הכתיבה. לא כתחביב. לא ככישרון ישן שהתעורר. אני לא כתבתי. התחלתי לכתוב, בלי "רקע", כמו שמדליקים אור בבית שכמעט חדלת לגור בו. כמו שפותחים מחברת כדי שהזמן לא יחלוף בלי צורה. פניתי אל המסה, הפמפלט, השירה, המאמר: ארבע דרכים להתקרב לאותה דחיפות.
המסה: כדי להבין. כדי לא לסבול את התקופה כמו מזג אוויר. כדי להחזיר למילים את מקומן, ולמחשבה את המרכז. הפמפלט: כדי להתנגד. כדי להשיב לעצמי כעס צלול, אירוניה בריאה, סירוב להיפנוזה הקולקטיבית. השירה: כדי לנשום. כדי לומר את הבלתי נראה: היעדר, חרדה, שבריריות, אור שמרעיד. המאמר: כדי להיות נוכח. כדי לא להסתתר מאחורי ניטרליות כשמציאות דורשת קול.
אבל די מהר, הכתיבה לא הספיקה לי כמעשה יחידני. היה עליה להפוך להעברה. היה על הנשימה שהוחזרה להפוך לדיבור משותף. וכאן נכנסה תפנית נוספת, כמעט טבעית, כמעט גורלית: הלימוד וההוראה של ההיסטוריוסופיה המקראית חוללו מהפכה בחיי. לא כנושא נוסף, אלא כמטריצה. כדרך לקרוא את הזמן, לחשוב את ההיסטוריה, להבין שההרפתקה של ישראל איננה רק זיכרון, אלא תבונה של המציאות.
הבנתי שההיסטוריה, במקרא, איננה תפאורה: היא שפה. דיאלוג בין חירות האדם לבין תביעת המשמעות. חוט מתוח בין אירוע לתודעה. ואת החוט הזה לא יכולתי לשמור לעצמי. היה עליי להעמיד אותו לרשות הרבים, חינם, ברוחב לב, כמו שפותחים מעיין. הקמת האוניברסיטה העממית החינמית בישראל, בירושלים ובאשדוד, איננה פחות ממהפכה. מהפכה שקטה, בלי דגלים ובלי סיסמאות, אך בעלת משמעות עצומה: להחזיר לכל אדם את הגישה למחשבה, ללימוד, לגובה.
בחינם: זו מילה שמטרידה את התקופה. בעולם שבו הכל נמכר, שבו אפילו הקשב ממוסחר, להציע ידע ללא מחיר זה כבר מעשה של מרד. זה לומר: הידע איננו סחורה. זה לומר: לעם יש זכות לעומק. זה לומר: הכבוד העצמי ניזון מלימוד.
ואז יש את הסחרחורת שמלווה אותי כשאני מביט לאחור: מספר הספרים שראו אור, בצרפתית ובעברית. יש ימים שזה משאיר אותי נדהם, אם לא אילם. לא מתוך גאווה, אלא מתוך תימהון. כאילו כוח עבודה קם בי אחרי העצירה: הכרח להניח משהו על הדף לפני שיהיה מאוחר מדי. כאילו כל ספר הוא דרך להשיב תשובה לזמן הפיקדון, לא לבזבז אותו, לכבד אותו. אני לא אומר: "ראו מה עשיתי." אני אומר: "ראו מה שניתן לי, ואיך זה חייב אותי." כי ההזדמנות השנייה איננה נוחות: היא ציווי עדין ואכזרי בשלוותו. היא מביטה בך. היא שופטת. היא דורשת דין וחשבון.
אני לא יכול לשכוח, כי הגוף שלי זוכר. הניחו לי זיכרון מתחת לעור. שמירה בתוך הלב של הלב. ומאז אני חי לא "למרות" השבריריות, אלא איתה, כאמת מושתלת. עשרים שנה אחר כך, אינני חוגג יום הולדת: אני מסמן סף. אני מביט בדרך שעברתי, חיים שהוסטו, עוצבו מחדש, נעשו צפופים ואמיתיים יותר. אני יודע שהמוות לא ניצח באותו יום, אבל הוא הותיר חותם. והחותם הזה לימד אותי לקחת את המילה כמעשה מחויבות: לא כדי להרשים, לא כדי לשכנע את כולם, אלא כדי להיות נאמן להזדמנות השנייה. נאמן לנשימה שהוחזרה. נאמן לחיים, לא כוודאות, אלא כשליחות.