אם רוצים כלכלה משגשגת ורווחה לציבור אז מוטב פשוט להסיר את כל חסמי היבוא. ואם אתם סבורים שאני טועה, אז מוזמנים להאזין לפרקים (הרבים) שעשינו בדיוק על זה ב"עושים חשבון." אבל במציאות יש קבוצות לחץ, יש אינטרסים צרים, ויש סתם פופוליזם. אז לא פעם חוסמים יבוא לגמרי. ולפעמים מתפשרים. לא חוסמים ולא פותחים, אלא מגבילים. היום למשל קראנו ששר האוצר חתם על הרחבת מכסות יבוא הגבינות בכ-70%. אבל למה מכסה ולא מכס כאמצעי ליבוא מוגבל? מכס בשיעור מסוים עדיף על מכסה, וזה היה הכיוון של משרדי האוצר והכלכלה בעבר. אבל בשנים האחרונות, הנטייה היא דווקא ללכת על מכסות, נטייה שהתגברה מאוד עם שר האוצר הפופוליסט משה כחלון. בשיטת המכס, כל מי שרוצה יכול (אחרי מעבר של כמה מדורי גיהינום ביורוקרטי) לייבא ולהתחרות על כיסו של הצרכן המקומי. משרד הכלכלה/אוצר לא צריך להתערב בשוק מעבר לקביעת המכס, ויכול לשלוט על מידת ההגנה ממנה נהנה היצרן המקומי על-ידי שיעור המכס. בשיטת המכסות המשרד צריך לנהל את השוק: להחליט מי יזכה במכסה ומה הקריטריון לזכייה. תחרות במכרז על המחיר הסופי לצרכן נשמעת לרבים כפתרון מצוין, אבל היא ממש לא. המשמעות היא כמות מוגבלת בשוק במחיר נמוך - ואז חלק מהצרכנים זוכים וחלק לא. רק חסר הגרלה בסגנון "מחיר למשתכן." אבל לא רק שמשרד האוצר/כלכלה מעדיף לנהל את השוק במקום לפעול להגדלת תחרות, במכרזים על המחיר לצרכן יש בעיה: איכות. הזוכה במכרז יעשה את המינימום לצאת ידי חובה, והמדינה לא יכולה באמת לפקח, וגם הצרכן לא יכול - הסובסידיה הופכת אותו לצרכן שבוי. אז התאוריה הכלכלית פשוטה: המכסות ליבוא גבינה קשה במחיר זול לצרכן תאפשר לצרכנים לרכוש גבינה קשה זולה, שלא תמיד תהיה בנמצא, באיכות נמוכה. הגבינות האיכותיות ימשיכו להיות יקרות. כמובן שאם אין תחרות על המחיר לצרכן, אז היבואן עם המכסה פשוט נהנה מרווחיות מופרזת על חשבון הציבור. בצילום עוד תוצר הרסני של של הביביזם. בצלאל סמוטריץ' שר אוצר. שר שבמקום לעשות את הדבר הנכון עושה מעשה כחלון. וזה כמובן הנזק הקטן שלו כשר אוצר.