היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירה של מיכל סנונית, המתבוננת במקומה במרוץ השליחים המשפחתי. את ההרהור והשיר ואת 971 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. מיכל סנונית נולדה וגדלה בקיבוץ עין החורש, ובנעוריה עבדה בקיבוץ כרועת צאן. לאחר שהשתחררה מהצבא למדה ספרות ותיאטרון, עבדה כעיתונאית בעיתון 'על המשמר' וערכה את המוסף השבועי 'חותם'. היא פרסמה יותר מארבעים ספרים, בהם שנים-עשר ספרי שירה וספרי ילדים רבים. ספרה 'ציפור הנפש' היה רב מכר ותורגם לארבעים-וחמש שפות. בשנת 1993 זכה במקום הראשון בתחרות עולמית לספרי ילדים. את השיר 'דפים, דפים' קראתי בספר 'ערש חלב ודבש' (מודן הוצאה לאור, 2017). השיר כולו, בן שמונה השורות, הוא הרחבה של המטפורה "אֲנִי הַמַּצֵּבָה", הפותחת אותו. למילה "מַצֵּבָה" יש משמעות כפולה בהיסטוריה האנושית. מצבת קבורה מציינת את מקום קבורתו של אדם מסוים. מצבת זיכרון מציינת אירוע היסטורי, אירוע לאומי, או דמות ציבורית או מוות של קבוצה (כמו חללי מלחמת-העולם השנייה או קורבנות השואה). מיכל סנונית יצרה משמעות נוספת של מצבת זיכרון. זוהי מצבת זיכרון אישית, סמלית, המיועדת לשמר את זכרם של אנשים אהובים, בני-משפחה ואנשים קרובים. כשמיכל כותבת "אֲנִי הַמַּצֵּבָה" היא יוצרת מטפורה של "מַצֵּבָה", כלומר היא עצמה מצבה 'חיה' למתים בחייה, מצבה "שֶׁל כָּל מִי שֶׁאֵינָם, אִמִּי, אָבִי, וַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא אֶקְרָא בִּשְׁמָם". מיכל אינה מספרת בשירה הזה את הסיפור האישי שלה ושל משפחתה, אלא מתארת מודל חדש של זיכרון אישי ומשפחתי, שכל קורא יכול לפרש אותו בדרכו. כל קורא אמפתי יכול לשים את עצמו במקומה של המשוררת, ולחשוב על עצמו כעל מצבת הזיכרון של משפחתו, של הוריו וקרוביו וחבריו המתים. מיכל אינה מנסה לייפות את הזיכרון או להפוך אותו לקיטש מתקתק. היא מתייחסת אל מותם של הוריה, וגם אל מותם של אחרים, "שֶׁלֹּא אֶקְרָא בִּשְׁמָם", שאולי מעוררים בה זיכרונות קשים, ואולי גם הרהורים על מה שלא קרה כפי שציפתה שיקרה. בספר 'מיכאל שלי' מתארת הגיבורה, חנה גונן, את המשפחה כמרוץ שליחים, כשהזיכרון המשפחתי עובר מאב לבן. גם מיכל סנונית מתיחסת אל הזיכרון כשלב במרוץ שליחים משפחתי. האדם החי משמר את הזיכרון המשפחתי, וגם את הפירוש שלו, משום שהזיכרון האנושי אינו מבוסס על עובדות, כמו שעושה המחשב, אלא על סיפורים המפרשים את מה שקרה, וגם את מה שלא קרה. בחלקו השני של השיר מרחיבה מיכל את המטאפורה ומתארת את המצבה החיה כ"סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת": "הָרוּחַ מְעַלְעֶלֶת בְּסִפְרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת". הזיכרון אינו מקובע ויציב, ורוח הזמן מטלטלת אותו ומאפשרת לנו לפרש את מה שהיה, וגם את מה שלא היה: "אֲנִי הַמַּצֵּבָה שֶׁל כָּל מָה שֶׁהָיָה, וְכָל מָה שֶׁיָכֹל הָיָה לִהְיוֹת". לרגע נדמה לקורא שהמטאפורה של הזיכרון האישי-משפחתי מובנת מאליה, כביטוי מקובל ומוכר של דינמיקה משפחתית, אותו מצאנו גם במקומות אחרים בפרוזה ובשירה. אבל מה שנראה מובן מאליו הוא מסר חתרני ומהפכני, החורג מן המציאות בה אנחנו חיים. במאתיים השנים האחרונות, מאז המהפכה התעשייתית, המצאת המדינה הלאומית ותחילת הקפיטליזם, שינה העידן הפסיכופתי את התרבות האנושית, ובתחילת המאה העשרים-ואחת הוא מרסק את התרבות המערבית. כשם שהאישיות הפסיכופתית עושה שימוש בטכניקת הפרד-ומשול כדי להשיג השתלטות עוינת, גם המדינה הלאומית-תאגידית עושה זאת, באמצעות פירוק הזוגיות והמשפחה. במהלך ההיסטוריה האנושית הזוגיות והמשפחה והקהילה הקטנה היו מקור הביטחון האנושי. המשפחה דאגה לכל צרכי חבריה: לחינוך, לבריאות, לתעסוקה, לדיור ולביטחון. המדינה הקפיטליסטית ריסקה את הביטחון המשפחתי והפריטה את כל תפקידי ההורות והמשפחה. היא כופה על הילדים חינוך ממלכתי ומרחיקה אותם מהוריהם, שנשלחים לעבוד מחוץ למסגרת המשפחתית ומותירה להם 'זמן איכות' קצרצר למפגש עם ילדיהם. היא מציעה דיור שמרחיק את הילדים הבוגרים ממשפחתם, כשהיא כופה עליהם משכנתה שמשעבדת אותם לתאגידים, שולחת אותם ללמוד מקצוע במוסדות רחוקים ולחפש עבודה הרחק ממשפחתם. בעידן הפסיכופתי רק מעטים משמרים את הזיכרון המשפחתי ואת הרצף ההיסטורי של קשרים משפחתיים, כפי שמתארת מיכל סנונית בשיר הזה. במשפחה המפורקת ליחידות קטנות ומרוחקות, ילדים יודעים מעט מאוד על הוריהם ומשפחתם, והם מכורים לנרטיבים סינטטיים ולזכרונות מזויפים השוטפים את מוחם באמצעות מכשירים קטנים המלעיטים אותם בגירויים בלתי-פוסקים. ה"מַצֵּבָה" שמציעה מיכל סנונית אינה שימור של מה שמת והסתיים, אלא להפך, ביטוי חי ותוסס והצעה לחידוש הקשר המשפחתי, שהוא המקום האותנטי היחיד שנותר בעולם מנוכר של בדידות. השיר של מיכל סנונית מעורר בי געגוע למשהו שלא היה, וגם עצב גדול. אני אינני "מַצֵּבָה", משום שגדלתי במשפחה מפורקת, אלימה, והטראומה חיבלה בזכרונותי. את כל כוחותי הקדשתי ליצירת משפחה שתאפשר לילדי לחוש מוגנים ברצף נרטיבי פשוט ונעים. לא הצלחתי בזה.