"הגעתי למסקנה שכל מה שרע בעולם זה בגלל הנירוטיפיקלים" (אדם שלא נמצא על הספקטרום), נכתב בפוסט שהיכה גלים לאחרונה ברשת. הכותבת טוענת שהעולם ה'נורמלי' מתנהל לפי נורמות נרקיסיסטיות, ושאנשים על הרצף פשוט נולדו בלי הרוע הזה. החברה שלנו בנויה על מסיכות. מהרגע שאנחנו מתעוררים, אנחנו עסוקים ב"מה יגידו", בלחץ חברתי ובלנסות להיראות כמו מה שהסביבה מכתיבה לנו. אנחנו משחקים במרדף אחרי סטטוס, אחרי מילים ריקות מתוכן ואחרי הניסיון הנואש "להתאים" ולהתברג במקום הנכון. במהלך שירותי הצבאי, כמפקדת על חיילים על הרצף האוטיסטי, הנושא התחדד לי. הגעתי לקורס עם ארגז הכלים שצברתי, כדי ללמד אותם איך להתנהל בעולם ה"נורמלי", איך לגשר על פערים תקשורתיים ואיך להשתלב במערכת הצבאית שיכולה להיות מורכבת לכל חייל. לא עבר זמן רב עד שהבנתי שאת השיעור האמיתי אני זו שעוברת פה. גיליתי שדווקא אנחנו אלו שאיבדנו משהו בדרך והם אלו שמחזיקים במפתח למה שחשוב. "מפגר", "הומו", "אוטיסט". זהות של אדם שהפכה לכלי נשק שנועד להקטין ולהשפיל. היום, כשאני שומעת מישהו זורק את אותן מילים כלאחר יד אני לא שומעת סלנג חסר מחשבה, אני רואה מול העיניים את החיילים שלי. אחד מחיילי הגיע אלי פעם מכונס ופגוע. הוא שמע חייל אחר אומר לחברו -"איזה אוטיסט אתה". באותו רגע, כל המאמץ שלו להשתלב, כל הגאווה שלו במדים, נסדקו. הוא שמע שחלק ממי שהוא, הפך לקללה שכיחה במחסן המילים הישראלי. אנשים על הספקטרום אולי מתקשים לפעמים לפענח ציניות או לקרוא בין השורות, אבל הם הרבה יותר אנושיים ואמיתיים מאותו אדם שצעק את המילה הזו ביהירות. הם לא חסרי יכולת חברתית, יש להם פשוט שפה חברתית אחרת - כזו שלא כוללת זיוף או מניפולציות. הם מדגישים לנו את היושרה הפנימית שכה חסרה לנו. לצערי בעולם המודרני, האמת המכאיבה היא שהחברה שלנו לא רק מתגמלת זיוף, היא כופה אותו. רבים מהחיילים ומהאנשים על הרצף בכלל, מוצאים את עצמם משקיעים משאבי נפש אדירים במה שנקרא 'Masking' - עטיית מסכה חברתית שתאפשר להם לעבור תחת הרדאר ה'נורמטיבי'. הם לומדים באיזה סיטואציות צריך לחייך, כמה שניות של קשר עין נחשבות ל'תקינות', ומסתירים תנועות סטריאוטיפיות או רצונות טבעיים רק כדי לא לעורר אי-נוחות אצלנו. המאמץ הזה הוא מתיש. הוא גובה מחיר של חרדה, עייפות כרונית ותחושת זרות עמוקה. וזה הרגע שבו אנחנו כחברה צריכים לעצור ולהביט במראה. אם היינו פחות עסוקים בסטיגמות ובשיפוט, אם היינו מאפשרים לאנשים פשוט להיות הם עצמם מבלי להזדקק למסננים ולתחפושות, אולי היינו מגלים שגם אנחנו, ה'נורמטיביים', יכולים סוף-סוף לנשום. המסכה שלהם היא בסך-הכל תגובת הישרדות לעולם שלא יודע לקבל אמת פשוטה. דמיינו איזה חופש היה לכולנו בעולם שבו ה'מסכה' היא לא תנאי לכניסה. הגיע הזמן שנבין ש'אוטיסט' היא לא מילת גנאי אלא שפה של אמת, ואולי במקום לחכות שהם ילמדו את השפה המזויפת שלנו, כדאי שנתחיל אנחנו ללמוד את שלהם.