שורש הוויכוח המפצל אותנו קשור לשאלת הייעוד. אנחנו מאוחדים בברית הגורל ומתקשים להסכים על ייעודנו. הלוואי שזה היה תוכן השיח הציבורי, שלעתים מתלהט לכדי אלימות מילולית נוראה. הלוואי שהיינו עוסקים יותר באידיאולוגיה ופחות בהאשמות אישיות. בסופו של כל דיון ציבורי נותרת השאלה, מי יוביל את הספינה הציונית. לכאורה, הוויכוח אמור להיות מוכרע בבחירות באמצעות החלטת העם. הצחקתם אותנו. הדמוקרטיה היא חומר שאפשר ללוש אותו לצרכינו, שכן מה היא שווה אם איננו שולטים בה. וכך, עושה רושם שההתנגדות לכל הצעת חוק שהקואליציה מעלה נובעת מ"הזזת הגבינה". בניסויים פסיכולוגיים בדקו כיצד עכברים מחשבים מסלול מחדש במבוך, ולא פועלים מתוך הרגל. הגבינה הייתה הפרס. העכברים פעלו מתוך אינסטינקט, ואם הזיזו את הגבינה, חיפשו אותה במקום אחר. הסופר ספנסר ג'ונסון ראה בזה משל לטבע האדם, שבניגוד לעכבר מפתח קשר רגשי ואידיאולוגי ל"גבינה" שלו. מבחינתו, מגיע לו שתהיה שם, והוא כועס אם הזיזו אותה ומאשים אחרים. לכן לא פעם הוא נשאר רעב, בציפייה שהמציאות תחזור לסדר ה"רגיל". נזכרתי במשל כשהתוודעתי להצעת החוק של ח"כ אביחי בוארון לתיקון חוק המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) כדי לחזק את השקיפות והפיקוח הציבורי על המועצה. במשך 29 שנותיה הראשונות של ישראל, תקציב האוניברסיטאות והמוסדות להשכלה גבוהה היה נתון בידי המועצה ובפיקוח משרד החינוך. לא היה צורך לשנות את סדריה, מכיוון שכולם השתייכו לאותו בית גידול פוליטי ותרבותי. הברברים עוד לא הגיעו. ואז הגיע המהפך. הליכוד בראשות מנחם בגין ניצח, ונוצר צורך לשמור על הגבינה. זה קרה בבית המשפט, שעה שבג"ץ קיבל יותר משקל לעומת הכנסת. זה קרה גם באקדמיה. בגין ניצח ב-17 במאי 1977 וממשלתו הראשונה הושבעה ב-20 ביוני. מה שאירע באמצע ראוי שיילמד. הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) היא גוף רב כוח האחראי לחלוקת מיליארדים למוסדות להשכלה גבוהה. עד המהפך, הייתה זו ועדת משנה במל"ג. בתווך שבין חילופי השלטון, הספיקה ממשלת המעבר להפוך את ות"ת לגוף עצמאי שיחלק את התקציב ללא קשר לרצון העם אלא ברצון הפרופסורים השומרים על הגבינה. כמו בביהמ"ש. אחרי כמעט חמישים שנה, הגיע הזמן להזיז את הגבינה. הצעת החוק מבקשת לייצר דמוקרטיזציה במועצת להשכלה גבוהה ובוועדה לתכנון ולתקצוב, להכניס נציגים נוספים מהפריפריה והמכללות ולתת גם לנבחרי הציבור יכולת להשפיע בהתאם לרצון בוחריהם. אל דאגה, זה לא ישפיע על תוכני הלימוד, האקדמיה בפקולטות למדעי הרוח והחברה תישאר בעיקר נחלתה של קבוצה אחוס"לית ידועה כהגדרתו של הסוציולוג ברוך קימרלינג (אחוס"ל, ראשי תיבות של המעמד ההגמוני: אשכנזים, חילוניים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים. כיום הייתי מוריד את הרכיב הלאומי). אין ממש פלורליזם באקדמיה אלא אינדוקטרינציה ופוליטיזציה. רבים מהמרצים לא סומכים על הסטודנטים, ומכניסים את השקפת עולמם המסוימת - לא רק במילים אלא בבחירת חומרי הלימוד, מה להדגיש ומה להעלים. התופעה נפוצה בעיקר במדעי הרוח והחברה. כשלימדתי בבצלאל, אמר עליי אחד המרצים לראש המחלקה: "האם היית מזמינה לפלנטת אושוויץ (כך ראה את מדינת ישראל) קצין ס"ס (כך כינה אותי) ללמד שירה?" איש מהמרצים לא מחה נגדו. לאחר שלוש שנות הוראה הם נפטרו ממני בתואנות מצוצות מהאצבע. הסטודנטים המשיכו לשמוע שיעורים מהגאון מפלנטת אושוויץ. לו בית המדרש היהודי התנהג כמו האקדמיה הישראלית, היינו מכירים כיום רק את בית שמאי ללא בית הילל, ואת רש"י ללא רמב"ן והתלמוד היה מאבד חצי מנפחו. איזה מין תלמידי חכמים מגדלת האקדמיה, אם הם נחשפים בעיקר לכיוון חשיבה אחד? הצעת החוק הזאת לא תתקן את הבעיה הזאת, לצערנו, אבל לכל הפחות תאזן את הכוחניות של קבוצה מסוימת באקדמיה ביחס לציבור הישראלי בכלל ולתלמידיהם בפרט.