הצעת החוק שהגיש לאחרונה ח"כ אריאל קלנר, המבקשת לשנות את מבנה המינוי של ועדת החקירה לאירועי 7 באוקטובר, אינה עוד תיקון פרוצדורלי. זוהי הצעה המבקשת לשנות סדרי עולם במנגנוני הביקורת של מדינת ישראל ולערער את התשתית המוסרית עליה מושתתת הדמוקרטיה שלנו. בבסיס המהלך עומדת שאלה אחת פשוטה: האם במדינה מתוקנת יעלה על הדעת שהנחקרים הם אלו שיבחרו את זהות חוקריהם? אחיזת העיניים של ה"שוויוניות" ראש הממשלה בנימין נתניהו, בתמיכתו במהלך, מציג את המודל של "חצי קואליציה, חצי אופוזיציה" כשיא הדמוקרטיה. בדבריו בישיבת הממשלה שאישרה את הקמת הוועדה המיוחדת, הדגיש נתניהו: "בניגוד לנטען, פוליטיקאים לא יהיו חברים בוועדה. הרכב החברים בוועדה ייקבע באופן שוויוני: חצי על-ידי הקואליציה וחצי על-ידי האופוזיציה". אולם, הצגת הדברים כ"שוויונית" היא אחיזת עיניים. ועדת חקירה איננה כלי פוליטי לניהול משברים או זירה לכיפופי ידיים מפלגתיים; היא גוף מעין-שיפוטי שתפקידו לחשוף את האמת ללא מורא. העברת סמכות המינוי מהדרג השיפוטי המקצועי לידי פוליטיקאים בעלי עניין, מרוקנת מתוכן את מושג האחריותיות (Accountability) והופכת את החקירה לתיאטרון של אינטרסים. נתניהו נימק את דחיית המודל הממלכתי בכך שוועדה שמינויה נתון בידי שופט (במקרה זה יצחק עמית), "הייתה מקבלת רק חלק קטן מהציבור שמאמין בה" (24.01.26). טיעון זה הופך את היוצרות: אמון הציבור במוסדות החקירה נבנה דווקא על היותם חסינים מפני השפעה פוליטית, ולא על היותם תוצר של "דיל" בין קואליציה לאופוזיציה. בין דממת "המשכיל" לשיקום הלאומי הנביא עמוס זעק בשעתו: "לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא" (עמוס ה', י"ג). פסוק זה מבטא את תחושת חוסר האונים מול מערכת שבה האמת נרמסת תחת רעש פוליטי. אך בתהליך השיקום הלאומי שבו אנו נמצאים, עלינו לפעול בדיוק הפוך מהדממה המקראית. עלינו להפוך את "המשכיל" למי שקולו נשמע - קול צלול, מנומק ומקצועי. ועדת חקירה ממלכתית היא הכלי היחיד המבטיח שקול המומחים לא יושתק על-ידי צרכי הישרדות פוליטית. ח"כ קלנר, בדברי ההסבר להצעתו, טען כי: "העם זקוק לוועדה של העם. לחלקים רחבים בעם אין אמון בבג"ץ ובפרט בשופט עמית". זוהי רטוריקה מסוכנת. השימוש במושג "העם" כדי לנגח את הדרג המקצועי נועד להסיר את ה"דבשת" של המחדל במהירות, תוך פגיעה אנושה באמון הציבור במוסדות המשפט. הכשל המוסרי והמשפטי הצעת החוק סובלת משלושה כשלי יסוד המאיימים על טוהר החקירה:

• ניגוד עניינים מובנה: הכלל המשפטי העתיק קובע ש"אדם אינו יכול להיות שופט בעניינו שלו" (Nemo debet esse judex in propria causa). מינוי פוליטי של ועדת חקירה הוא הפרה בוטה של עיקרון זה.

• סירוס העובדות: ועדה שחבריה נבחרו על-פי זיקה פוליטית עלולה שלא לחקור את האמת הכואבת, אלא את מה שנוח לצד שמינה אותם.

• עקיפת הממלכתיות: ח"כ קלנר הצהיר כי המתנגדים להצעתו "רוצים ועדת חקירה ככלי לחיסול פוליטי - וזה לא יהיה" (24.01.26). אך למעשה, דווקא הניסיון להנדס את הרכב הוועדה הוא זה שהופך אותה לכלי פוליטי, במקום לכלי בירור לאומי.

עם ישראל ראוי לאמת ראש הממשלה צדק בדבר אחד: "אירוע חסר תקדים כמו 7 באוקטובר מחייב ועדת חקירה מיוחדת, ועדת לאומית רחבה, שתהיה מקובלת על רוב העם" (24.01.26). אולם, הדרך לאמון הציבור אינה עוברת דרך פשרות פוליטיות על גב האסון. עם ישראל ראוי לאמת מזוקקת, גם אם היא כואבת לממשלה או לאופוזיציה. שיקום לאומי אמיתי מתחיל באומץ להביט במראה שאינה "מטעם". אל תהפכו את הכשל הלאומי לכלי ניגוח פוליטי. השאירו את החקירה בידיים מקצועיות, עצמאיות וממלכתיות.